שביל הצפון: היסטוריה ומורשת יהודית
נקודת פתיחה: קבר שמעון הצדיק
נקודת סיום: שער שכם

1. מערת שמעון הצדיק
אנו נמצאים ליד מערת קבורה מתקופת בית המקדש השני, מלפני למעלה מ-2,000 שנה. מערה זו מזוהה במסורת היהודית כאתר קברו של שמעון הצדיק. כפי שמסופר בתלמוד הבבלי (יומא, ט' א') שמעון הצדיק היה כהן גדול בתקופת בית המקדש השני ושירת בתפקיד זה ארבעים שנה. על רקע הסתאבות הכהונה הגדולה בימי השני שימש שמעון הצדיק מופת וסמל לכהן גדול צדיק וראוי. הוא היה גם ראשון החכמים הנזכרים ברשימת סדר מסירת התורה שבעל פה במסכת אבות: "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" ( מסכת אבות פרק א', משנה ב').
שמעון הצדיק הוא מן החכמים היחידים שיום פטירתם נזכר בתלמוד (יומא לט, ב). לפי המסופר שם: 'אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים. נכנס עמי ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים. נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל [כלומר אחרי שמיני עצרת] חלה שבעה ימים ומת'. לאור המסופר במקור זה נקבע יום כ"ט בתשרי – שבעה ימים אחרי שמיני עצרת – כיום ההילולה של שמעון הצדיק. ואכן ביום זה מגיעים רבים למקום ומקיימים בו חגיגות גדולות.
המקור הראשון המוכר לנו שמזכיר כי במקום זה נקבר שמעון הצדיק נמצא בדבריו של ר' יעקב השליח, שהסתובב בארץ במאה ה-13 (לפני כ-800 שנה) כשליח של ישיבת פריז שנוסדה בעכו על ידי חכמים מעולי צרפת.
במאות האחרונות נהגו רבים לעלות למקום בל"ג בעומר ולקיים בו חגיגות גדולות. כך לדוגמה תיאר זאת ר' משה ריישר בשנת 1867, בספרו שערי ירושלים:
'המנהג שם לילך למערת שמעון הצדיק בל"ג בעומר אנשים ונשים וטף בשירים ובשמחה כי לפני המערה יש מישור גדול מאד ונחמד מלא עצי פרי תנובה ודשא כגן ה' ועושים תגלחת לבניהם כשיתמלא להם ג' שנים ללידתם ואוכלים ושותים ושמחים כיום מועד ממש ועומדים צפופים מרוב העם ואח"כ נכנסים למערה עד שנתמלא ודולקים שם נרות הרבה. יצא כת הראשונה נכנסת כת שניה וכן כל היום ההוא'.
מערת שמעון הצדיק כונתה בפי הערבים המקומיים "אל-יהודייה", אך הוחזקה במשך רוב המאה ה-19 בידי ערבי תושב האזור, שגבה תשלום עבור ביקור בה. בשנת 1876 רכשו ועד העדה האשכנזית וועד העדה הספרדית במשותף את מערת שמעון הצדיק ואת המערה הסמוכה לה, המכונה "מערת סנהדרין קטנה", שאליה נגיע מייד, ואת המגרש שסביבן, ששטחו הכולל הגיע ל-28,000 אמות מרובעות (כ-17 דונם וחצי).
בעקבות נפילת מזרח ירושלים בידי מדינת ירדן במלחמת העצמאות נבצר מיהודים לבקר במערת שמעון הצדיק ודיירים ערבים התגוררו בה. אחרי מלחמת ששת הימים הוגדרה המערה כמקום קדוש, דייריה פונו ובהמשך נבנה בפתחה מבנה כניסה. בשנים האחרונות נעשה במקום שיפוץ מקיף של המרכז הארצי למקומות הקדושים במשרד הדתות. המקום הוסדר, הותקנה בו עזרת נשים, ולידו הוקמו שירותים וברזים לרווחת הקהל. מי שייכנס לתוך המערה יוכל לראות בקירותיה נישות מקומרות המשמשות כיום כמדפי ספרים. נישות אלו, המכונות מִקְמָרים (בלעז: ארקוסוליה), שימשו במקור להנחת גופות הנפטרים, בדרך שהייתה אופיינית לקבורה היהודית בימי הבית השני.

נצא ממערת שמעון הצדיק ונפנה ימינה במעלה הרחוב. סמוך לקצהו העליון ניצמד לחלקו הימני ונגיע למערת הסנהדרין הקטנה.

2. מערת הסנהדרין הקטנה
לפני שניכנס לתוך המערה נפנה מבטינו אל פתחה. באבנים שסביב הפתח חקוקות שתי כתובות. הכתובת האחת מספרת כי האישה באשה יהודית גוטמאן תרמה לשיפוץ המערה בשנת תרס"ב (1902). הכתובת האחרת מספרת על תיקון הקיר והמערה בשנת תרע"ח (1918) על ידי ועד הצירים לארץ ישראל. 'ועד הצירים' היה גוף שהוקם על דעת הנהגת התנועה הציונית ועל דעת ממשלת בריטניה, שכבשה את הארץ בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מטרתו הייתה לייצג את ההסתדרות הציונית ולייעץ לשלטונות הבריטים בכל הקשור ליהודי ארץ ישראל ובעיקר במה שנוגע למימושה של הצהרת בלפור ולהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בראש הוועד עמד חיים ויצמן (ואחריו מנחם אוסישקין). הוועד הגיע לארץ בשנת 1918 ועסק בעיקר בענייני סעד ורווחה, בשל מצבם הקשה של יהודי ארץ ישראל בעקבות המלחמה. בין שאר פעולותיו תיקן הוועד את הקיר ואת המערה, שכן היה זה אתר עלייה לרגל בשל קרבתו למערת שמעון הצדיק הסמוכה.
בתוך המערה נוכל להתרשם מאחת ממערות הקבורה היפות והשמורות בירושלים מימי הבית השני. מערה מפוארת זו הייתה כנראה מערת קבורה משפחתית של משפחה ירושלמית אמידה. מסורת מאוחרת, שראשיתה במאה ה-19, זיהתה את המערה כמקום קבורתה של הסנהדרין הקטנה – בית דין שבטי או אזורי שבו היו עשרים ושלושה דיינים והייתה לו סמכות לדון גם דיני נפשות. כפי שכתב חוקר ירושלים אברהם משה לונץ, ככל הנראה נבע זיהוי זה מכך שהמערה נמצאת סמוך לדרך למערת הסנהדרין הגדולה, שזוהתה מצפון לנו ונמצאת כיום בגן הסנהדרין שבשכונת סנהדריה, הקרויה על שם מערה זו. קרבתן של המערות והדמיון ביניהן יצרו את הקשר שהוביל לזיהוי זה. אולם מספר מקומות הקבורה במערה זו אינו עשרים ושלושה, והקבורה באותם ימים הייתה משפחתית ולא מעמדית, ולפיכך קשה לקבל את הזיהוי. במקורות אחדים מכונה המערה 'מערת הפרנסה', ככל הנראה בשל אמונה כי יש בה סגולה לתפילה על עניין זה.
בצאתנו מן המערה נביט שמאלה אל הפינה החצובה בסלע. פינה זו היא שריד לחצר המערה, מרכיב אופייני למערות קבורה בימי הבית השני.

נפנה ימינה ושוב ימינה במעלה המדרגות אל שכונת שמעון הצדיק.

3. בתי שכונת שמעון הצדיק
כפי שהזכרנו בתחילת הסיור, בשנת 1876 (תשל"ו) רכשו ועד העדה האשכנזית וועד העדה הספרדית בירושלים במשותף את המגרש הסובב את מערת שמעון הצדיק ואת מערת הסנהדרין הקטנה. מטרת רכישת המגרש הייתה להקים עליו שכונת מגורים, שכן בתקופה זו כבר החל תהליך היציאה מחומות העיר העתיקה. אולם השנים חלפו והשכונה לא הוקמה. בשל העיכובים ובשל רצונו של ועד העדה הספרדית להקים שכונה לעניי העדה ולתלמידי חכמים, החליטו שתי העדות, בשנת 1889, לחלק את המגרש ביניהן, למעט שתי המערות שיישארו רכוש משותף. לשם מדידה מדויקת של המגרש וחלוקתו לשני חלקים (פרצלציה) פנו העדות לחוקר הנודע קונרד שיק, שיבצע את התהליך. שיק, יליד גרמניה, הגיע לארץ למטרות מיסיון, אך היה לאחד מחשובי חוקרי ירושלים ומתכנניה, ואף תכנן את שכונת מאה שערים, מן השכונות הראשונות מחוץ לחומות. בעזרת שיק חולק המגרש בין שתי העדות, וחלקו הצפוני-מערבי, שבו אנו עומדים עתה, ניתן לעדה הספרדית. כעבור שנה, בז' בתשרי תרנ"א (1890), הונחה בשטחה של העדה הספרדית אבן הפינה לשכונת שמעון הצדיק ונבנו בה שלושה עשר בתים ובית כנסת.
במשך השנים לא גדלה שכונת שמעון הצדיק הרבה. בתקופת השלטון הבריטי נבנו בה כמה בתים נוספים, אך היא נשארה קטנה ודלה. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936), שנות 'המרד הערבי', הותקפה השכונה ותושביה נמלטו לשכונת נחלת שמעון הסמוכה, שעליה נספר בהמשך הסיור. כמה מבתי השכונה נשדדו ונשרפו, בית הכנסת נבזז וספר התורה שהיה בו נגנב. בראשית שנות ה-40 החלו תושבים לחזור לשכונה אך היא נשארה דלה ומוזנחת. ב-1944 יזם ועד העדה הספרדית שיפוץ של חלק מן המבנים בשכונה ובראשית 1945 אף תוכנן להקים שיכון עממי במקום. התוכנית החלה לקרום עור וגידים ובראשית 1947 אף הוכנו מפות ושורטטו תוכניות לבתים, אך הדבר לא יצא לפועל.
עם פרוץ מלחמת העצמאות סבלה שכונת שמעון הצדיק, כמו שכונות אחרות באזור, מירי משכונת שיח' ג'ראח הסמוכה. בעקבות כך החלה נטישה של השכונה ובראשית 1948 לא נותרו בה תושבים יהודים. הפליטים השתכנו באופן זמני בבית ספר "כל ישראל חברים" (אליאנס) שליד שוק מחנה יהודה, עד שנמצאו להם דירות בירושלים המערבית, חלקם בבתים ערביים נטושים.
בשל חשיבותו האסטרטגית של האזור, שבו עוברות הדרך בין ירושלים לשכם והדרך היחידה שחיברה אז את הר הצופים לירושלים, נעשו שני ניסיונות לכבוש אותו במלחמת העצמאות, האחד במבצע 'יבוסי', בחול המועד פסח תש"ח (סוף אפריל 1948), והשני במבצע 'קלשון', עם הקמת המדינה, בחודש אייר (מאי 1948). אך לבסוף נפל האזור כולו בידי הלגיון הירדני. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתם ב-3אפריל 1949, הותיר את השכונה ואת סביבותיה בשטח ירדן. את המשך סיפורה של השכונה נספר בתחנה הבאה.

נמשיך לעלות במדרגות ונפנה ימינה אל הרחבה הקטנה הסמוכה לבית הכנסת של השכונה.

4. בית הכנסת בשכונת שמעון הצדיק
בית הכנסת שלפנינו נבנה בשנת 1890, עם הבתים הראשונים של השכונה. מעל פתחו מצוי עד היום עיטור מגן דוד ומעליו כתובת הנצחה אופיינית, שבה נזכר שם התורם: סניור ישעיה אשכנזי. בשנות המרד הערבי נבזז בית הכנסת וספר התורה היחיד שהיה בו נגנב. גם בשנת 1942, לאחר ששבו תושבים לשכונה, עדיין היה בית הכנסת במצב עגום. עם כל השכונה נותר גם בית הכנסת בידי ירדן בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים.
בתשע עשרה שנות העיר החצויה (1967-1948), שיכנו השלטונות הירדניים תושבים ערבים בבתי היהודים הנטושים.
בשנת 1970, שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבה אוחדה ירושלים וחלקה המזרחי צורף למדינת ישראל, נכנסו חסידי טאלנא לבית הכנסת וייסדו בו ישיבה. הם ייחסו חשיבות מיוחדת ללימוד תורה סמוך לקברו של שמעון הצדיק, בעקבות דבריו של המקובל הירושלמי ר' הלל משה מעשיל גלבשטיין, תלמיד חכם וחסיד קוצק שעלה לירושלים ב-1869, וכתב על כך בספרו "אור זרוע לצדיק". אולם, כעבור שנים אחדות נטשו החסידים את המקום.
בשנת 1998 ניסה שכן ערבי לספח את המבנה הנטוש לביתו ולשם כך החל לשבור את הקיר הדרומי של בית הכנסת. הדבר עורר מחאה ובעקבות זאת, בחודש תשרי תשנ"ט 1998, חידשה קבוצת יהודים בראשות חבר הכנסת הרב בני אלון את התפילות בו, בשם ועד העדה הספרדית, לאחר שקיבלו את הסכמתו. בעקבות כך חודשה גם ההתיישבות היהודית בשכונת שמעון הצדיק. כיום מתגוררות בשכונה משפחות ערביות ויהודיות ובבית הכנסת פועל כולל אברכים.

נחזור אל ראש הרחוב המוביל למערת שמעון הצדיק, נתקדם ברחוב אבו באכר א-סדיק, ונעלה ימינה ברחוב עות'מאן בן עפאן וברחוב אבן גו'בייר, עד מפגשו עם דרך שכם.

5. שכונת נחלת שמעון
קבוצת הבתים והחנויות שמולנו, השוכנת ממערב לדרך שכם, הייתה במקורה שכונת מגורים יהודית – שכונת נחלת שמעון. שכונה זו נוסדה בשנות ה-90 של המאה ה-19, זמן קצר אחרי שכונת שמעון הצדיק, ונקראה גם היא על שם אותה מערה. בניגוד לשכונת שמעון הצדיק, שנוסדה על ידי ועד העדה הספרדית לטובת עניים ותלמידי חכמים בני העדה, שכונת נחלת שמעון נוסדה על ידי יזמי נדל"ן, בדומה לשכונות אחרות בירושלים שהוקמו על ידי יזמים למטרות רווח, המכונות שכונות מסחר. היזמים: הרב נסים בנימין אלישר, משה מלצר קנטרוביץ ודוד מלמד (חאפיז) חפץ, רכשו את הקרקע, מדדו אותה ומכרו ליחידים מגרשים קטנים ששטחם כ-60 מטרים רבועים. בשכונה התגוררו בעיקר בני העדות התימנית, החלבית והגורג'ית (גרוזינית), והיו בה ארבעה בתי כנסת. גם בה, כמו בשכנתה, התגוררו בעיקר בני המעמד הנמוך, ושכונתם הייתה צפופה ודלה, כפי שתיאר אחד מתושביה, יוסף טווילי:
מבנים צפופים ודחוסים, עשויים עץ ופח, נשענים זה אל זה כמו מבקשים חום, בית בקרבתו של רעהו -- בין הבתים הצפופים הפרידו דרכי עפר צרות ולא סלולות. עם ערב הייתה השכונה טובעת בחשכה, שכן לא הייתה תאורה ברחובותיה -- בחורף הונחו אבנים כבדות על לוחות המתכת ששימשו גגות מאולתרים לצריפים הקטנים, וסמרטוטים נתחבו אל תוך החלונות -- נשים שהחיים העניקו להן מראה זקן בטרם עת שבות מעבודתן כמנקות וכמבשלות בבתיהם של העשירים; גברים חוזרים עייפים מאתרי הבנייה. (יוסף בן חיים טווילי, השושנה והחוחים, ירושלים 1997, עמ' 41)
ממערב לשכונה השתרעה ביצת חורף שהייתה מפגע תברואתי, עד שנסתמה בתקופת המנדט הבריטי.
גם נחלת שמעון סבלה מהידרדרות המצב הביטחוני עם פרוץ מלחמת העצמאות. הבריטים ערכו חיפושים בשכונה, החרימו נשק ועצרו לוחמים.
בסופו של דבר ניטש האזור כולו מיהודים, ובסיום מלחמת העצמאות נותר כאמור בשטח ירדן. בתי נחלת שמעון אוכלסו בערבים. סיפורים ומידע על תולדות השכונה, ובעיקר על הווי החיים בה, ניתן למצוא בספר "חכם גרשון מנחלת שמעון" של העיתונאי והסופר יונה כהן, שהיה בעברו תושב השכונה.

נתקדם מערבה לאורך רחוב דלמן ובסופו נפנה שמאלה למגרש המכוניות. כאן, ממערב לשכונת נחלת שמעון, וכן מצפונה ומדרומה, שכנה בעבר שכונת נחלת יצחק.

6. שכונת נחלת יצחק
"שביב אור זרח פתאום [...] עת החלו להקים ליד השכונה [נחלת שמעון] בתים גדולים ומודרניים ועכשיו משני צדי השכונה, מצפונה ומדרומה, מתנוססת לתפארת שכונת 'נחלת יצחק'". במילים אלו מתאר יצחק שפירא את הקמתה של שכונה יהודית שלישית במקבץ השכונות הסמוכות למערת שמעון הצדיק: שכונת נחלת יצחק (שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, עמ' 53).
נחלת יצחק הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על שטח בן שישה דונמים שרכש הבנקאי השוויצרי יוהן פרוטיגר, בשלהי המאה ה-19. פרוטיגר היה דמות דומיננטית בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. הוא היה שותף בהקמת מסילת הרכבת לעיר, בנה את 'בית מחניים' ברחוב שבטי ישראל, המשמש כיום את משרד החינוך, והיה שותף בייסוד השכונות מחנה יהודה וסוכת שלום הנמצאות היום במרכז העיר ושכונת בית יוסף הכלולה היום בחלקה הערבי של שכונת אבו תור. זמן קצר לאחר שרכש כאן את האדמות, פשט פרוטיגר את הרגל ואחרי מלחמת העולם הראשונה הועברו נכסיו לכונס נכסים. אדמתו כאן עברה בין כמה סוחרי נדל"ן ובסופו של דבר נרכשה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי היזם יצחק חסידוף, שחילק אותה למגרשי מגורים גדולים וכן לשטחים ציבוריים.
בניית השכונה החלה בשנות ה-30 והיא נקראה 'נחלת יצחק' על שם היזם או על שם אחד מבני משפחתו. נחלת יצחק זכתה להצלחה והיא התרחבה כל כך, עד שהקיפה את נחלת שמעון משלושת עבריה: ממערב, מצפון, ומדרום, כולל השטח שבו שכנה הביצה שיובשה. השכונה התפתחה בקצב מהיר ושנים אחדות לאחר הקמתה כבר התגוררו בה 251 נפשות.
נחלת יצחק הייתה שונה באופייה משתי שכנותיה הוותיקות. בתיה היו גדולים יותר, לרוב בני שתיים-שלוש קומות, רחובותיה מרווחים יותר ותושביה בני המעמד הבינוני. בין רוכשי המגרשים בשכונה היו דמויות ידועות ומוכרות כמו איתמר בן אב"י וגיסו ד"ר אברהם אבושדיד, שהיה מראשוני הרופאים היהודים ילידי הארץ, אף שלא כל רוכשי המגרשים התגוררו בשכונה למעשה. חלק מתושבי השכונה עבדו באוניברסיטה העברית בהר הצופים, השוכנת בקרבת מקום ושהדרך אליה עברה כאן, בסמוך לשכונה.
סיפורה של השכונה הגיע לסיומו העגום במלחמת העצמאות. בסוף שנת 1947, עם פרוץ המלחמה, לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ועל הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית בשטחה, התערער המצב הביטחוני באזור, שהיה סמוך לשכונות ערביות, ותושבי השכונה החלו לנטוש אותה. כפי שסיפרנו, בתחילת שנת 1948 הושלם פינוי השכונות היהודיות באזור זה ותושביהן היו לפליטים. במהלך המלחמה נהרסו רוב בתי נחלת יצחק ואת הבתים המעטים שנותרו בה אפשר לראות כיום מצפון ומדרום לשכונת נחלת שמעון.

נחזור לדרך שכם ונתקדם בה דרומה עד לצומת הרחובות דרך שכם וצלאח א-דין. בעומדנו בצומת נבחין במתחם מוקף גדר שמעליה מתנוסס דגל צרפת. ניכנס למתחם דרך שער הברזל הקטן שבחלקה הצפוני, ברחוב צלאח א-דין 46.
הכניסה מתאפשרת בימי שלישי וחמישי, לאחר הרשמה באתר הקונסוליה הצרפתית.

7. קברי המלכים
המתחם שאליו נכנסנו, שנמצא היום בבעלותה של ממשלת צרפת ונתון לאחריותה של הקונסוליה הצרפתית, מכונה 'קברי המלכים'. עם כניסתנו למתחם נבחין מייד בפאר ובהדר יוצאי הדופן המאפיינים אותו ומעידים כאלף עדים כי מי שחצב ויצר את המערכת המרשימה שלפנינו לא היה אדם פשוט.
23 מדרגות חצובות בסלע, שרוחבן כ-9 מטרים ואורכן הכולל כ-30 מטרים, מובילות אותנו ממערב למזרח, לעומק השטח. מימין (מדרום) למדרגות מלוות אותנו תעלות חצובות בסלע, שאליהן מתנקזות תעלות החצובות לרוחב המדרגות. תעלות אלה מנקזות את המים לבור שנמצא מימין למדרגות ולבור גדול יותר הנמצא למולנו. שני בורות אלה, שסייעו בניקוז מערכת המדרגות ומנעו את הצפת החצר שאליה הן מובילות, שימשו כמקוואות טהרה.
בצידו השמאלי (הצפוני) של המשטח התחתון, שאליו הובילו אותנו המדרגות, נחצב פתח מקושת בדופן הסלע. נעבור דרך פתח זה וניכנס לחצר רחבת ידיים, ששטחה כ-26X27 מטרים והיא נחצבה לעומק של כ-8 מטרים מתחת לפני השטח. בדופנה השמאלית (המערבית) נמצאת החזית המפוארת של מערת הקבורה, שעבורה נחצבה כל המערכת המפוארת שבה אנו נמצאים. במהלך חציבת המערכת כולה, שהגיעה עד לעומק של 11 מטרים מתחת לפני השטח, הוצאו מכאן כ-20,000 טונות אבן.
על אף השנים הרבות שחלפו מאז שנחצבה מערה זו, פגעי הטבע ומעשי האדם שפגעו בה, ניתן עדיין לראות את פארה של חזית המערה ואת שרידי עיטוריה המרשימים. שני עמודים חצובים שהושארו במרכז פתח החזית חילקו אותו לשלושה חלקים, בסגנון המוכר לנו מן האומנות של אותם הימים. מעל הפתח שרדו עיטורים מרהיבים ובהם בין היתר אשכולות ענבים, עלי אקנתוס (קוציץ) ועיטורים גיאומטריים.
נעלה במדרגות החצובות בסלע אל חזית המערה. משמאלנו (ממערב לנו) חצובות בסלע מדרגות המובילות למערת הקבורה עצמה. אבן גולל עגולה הניצבת סמוך לפתח שימשה לפתיחת המערה ולסגירתה, לפי הצורך. על פי מקורות עתיקים המתארים את המערה, מערכת סודית וחידתית אפשרה את פתיחת המערה ואת סגירתה בדרך שעוררה רושם רב וסקרנות מרובה. בתוך המערה עצמה חצובה מערכת מסועפת של חדרים ובהם עשרות כוכים ומקמרים להנחת הנפטרים, בסגנון המוכר לנו ממערת הסנהדרין הקטנה שבה ביקרנו בתחילת הסיור.
מי הם אפוא אותם "מלכים" שעבור קבורתם נחצבה מערכת קבורה זו, שהיא מן המפוארות ביותר הידועות בארץ ישראל? ומדוע מתנוסס דגל צרפת מעל המתחם?
מתחם מפואר זה, שמשך את תשומת ליבם של תושבי ירושלים ושל נוסעים רבים שפקדו אותה במהלך ההיסטוריה, זכה לכינויים שונים. חוקרים, נוסעים ומבקרים אירופיים כינו אותו 'קברי המלכים', וחלקם אף זיהו אותו כקברם של מלכי יהודה מימי בית המקדש הראשון; הערבים המקומיים כינוהו 'קובור סלטין' או 'קובור אל מלוך', כלומר קברי הסולטאנים או קברי המלכים; ואילו בפי היהודים כונה המקום 'קבר כלבא שבוע', שהיה חותנו של ר' עקיבא ומעשירי ירושלים לפני כ-2,000 שנה, בסוף ימי בית המקדש השני. מצורתה של המערכת ומסגנון עיטוריה, אין ספק כי מדובר במערכת קבורה מפוארת שנחצבה בשלהי ימי הבית השני.
לפי המקובל במחקר, בהתבסס על מקורות היסטוריים ובעיקר על כתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, מתברר כי הייתה זו אחוזת הקבורה של הלני המלכה ובני משפחתה. הלני הייתה מלכה של ממלכת חדיב (אדיאבנה), ממלכה קדומה ששכנה בצפון עיראק של ימינו. בשלהי ימי הבית השני התגיירה הלני ויחד עימה חלק מבני משפחתה, והיא אף התגוררה בירושלים לזמן מה. הלני נזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו ובספרות חז"ל כאישה צדקת שקיימה את מצוות התורה ואת דברי חכמים, תרמה לעניים בשעת מצוקה ואף תרמה לבית המקדש. יוסף בן מתתיהו מספר כי היא נפטרה בארצה, אך נקברה מצפון לירושלים, באחוזת קבר שהוכנה עבורה.
בשנת 1863 חפר במערה זו החוקר הצרפתי פליסיאן דה סוסי. חפירתו כאן נחשבת כחפירה הארכיאולוגית הראשונה בתולדות ארץ ישראל, אף שלא נעשתה באמות מידה מדעיות ודמתה יותר לחיפוש אוצרות. דה סוסי גילה במערה סרקופגים (=ארונות קבורה), שעל אחד מהם הכתובת 'צדה מלכתה' ו'צדן מלכתא' (=צדה\צדן המלכה). נראה כי מדובר בארון הקבורה של אחת מבנות משפחתה של הלני המלכה, או אולי אפילו בארון הקבורה של הלני עצמה, בניגוד להשערה של דה סוסי שסבר ברוב התלהבותו כי גילה את ארון הקבורה של רעייתו של צדקיהו מלך יהודה.
חפירתו של דה סוסי בקבר, שבמהלכה פוזרו עצמות הנקברים, עוררה זעם ותרעומת רבה בקרב יהודי ירושלים, שמחו על חילול כבוד הנפטרים ואף רתמו דמויות בולטות בעולם היהודי, כדוגמת משפחת רוטשילד ומשה מונטיפיורי, למאבק בכך. הלחץ שהפעילו גורמים אלו על השלטונות העות'מאניים הביא להפסקת העבודות במקום. דה סוסי לקח את ממצאיו איתו לצרפת, ולימים הם הוצגו במוזיאון הלובר בפריז, שם הם שמורים עד היום. בעקבות כל זאת החליטה ברטה ברטראנד, יהודייה צרפתייה, לרכוש את המקום לאחוזת עולם לעם ישראל. עסקת הרכישה נגמרה בשנת 1878 והמקום הועבר לבעלותה. אולם, בניגוד למטרתה המוצהרת, כי הקבר המפואר יישאר לצמיתות בבעלות יהודית, העבירו יורשיה את הבעלות על המקום לממשלת צרפת. המחאה שקמה ביישוב היהודי למשמע הדבר לא הועילה, ועד היום נמצא המתחם המפואר בבעלותה של ממשלת צרפת.

נצא ממתחם קברי המלכים ונחזור לרחוב דרך שכם. נתקדם מעט דרומה עד למפגש הרחובות דרך שכם וסנט ג'ורג'.

8. בתי זיבנבירגן
אולי קשה להאמין, אך בעבר הלא כל כך רחוק שכנה ממערב (מימין) לנו, במקום שבו נמצא היום מלון לאונרדו ובסביבתו, שכונת מגורים יהודית ושמה: בתי זיבנבירגן. זיבנבירגן, שמשמעותו בעברית היא 'שבע ערים', הוא חבל ארץ הידוע בשם טרנסילבניה הנמצא היום במערבה של רומניה (ובעבר נכלל בשטח הונגריה). בשנת 1908 רכש כולל זיבנבירגן (=קהילת זיבנבירגן) את הקרקע במקום ושנים אחדות אחר כך הושלמה בנייתם של הבתים הראשונים בשכונה. בשכונה נבנו כמה עשרות דירות ובשנות ה-30 נבנה בה גם בית כנסת. במלחמת העצמאות ניטשו קרבות באזור זה, ששכן בתפר שבין השכונות היהודיות בירושלים לשכונות הערביות בה. עם סיום המלחמה, בעקבות חלוקתה של העיר, נותרה השכונה בשטח ירדן או בשטח ההפקר שבין ישראל לבין ירדן. בתיה נהרסו ובמקומם נבנו אחרי מלחמת ששת הימים המלונות הסמוכים לנו ונסלל הכביש הרחב (כביש מספר 1 העירוני).

נתקדם דרומה על רחוב דרך שכם. נחלוף על פני בניינה של הקונסוליה האמריקאית לשעבר ונפנה ימינה ברחוב נעמי קיס, בצמוד לתחנת הדלק פז מנדלבאום. נרד במדרגות אל שרידי "החומה השלישית".

9. החומה השלישית
בשנים 1927-1925, בתחילת תקופת המנדט הבריטי, חשפו הארכיאולוגים אליעזר ליפא סוקניק (אביו של הרמטכ"ל והארכיאולוג יגאל ידין) וליאו אריה מאיר שרידים של חומה קדומה במקום שבו אנו נמצאים. קטע החומה שהתגלה כאן, שאת אבניו הגדולות אנו רואים לפנינו, הוא כנראה קטע מן 'החומה השלישית' – החומה בעלת ההיקף הרחב ביותר שהקיפה את ירושלים בסוף ימי בית המקדש השני.
בתיאורו את ירושלים של אותם ימים, כתב יוסף בן מתתיהו כי ערב חורבנה הייתה העיר מוקפת בשלושה קווי חומה, המכונים 'החומה הראשונה', 'החומה השנייה' ו'החומה השלישית'. כל אחת מחומות אלה נוספה על קודמתה, שכן ירושלים הלכה וגדלה ולפיכך נוצר צורך להקיף בחומה אזורים חדשים של העיר שלא נכללו בתחום החומות הקודמות. לדברי יוסף בן מתתיהו, את החומה השלישית התחיל לבנות אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, שמלך ביהודה מטעם הרומאים בין השנים 44-41 לספירה, אך הוא נאלץ להפסיק את בניית החומה מחמת לחץ רומי. מי שהמשיך את בנייתה היו המורדים היהודים בתחילת המרד הגדול, בשנות ה-60 לספירה. בחפירות שנערכו לאחרונה במגרש הרוסים התגלו קטעים נוספים של חומה זו ובסמוך להם כ-70 אבני בליסטראות שיידו הרומאים לעבר החומה במהלך הקרב על ירושלים בשנת 70 לספירה, שהביא לבסוף לחורבנה.
החומה השלישית הביאה להגדלת שטחה של ירושלים עד לכדי שטח של כ-1,800 דונם, והתגוררו בה באותה עת עשרות אלפי יהודים. הייתה זו תקופת השיא בהיסטוריה של ירושלים – מעולם קודם לכן לא הגיעה העיר לממדים כאלו והיא לא חזרה לממדים כאלו עד היציאה מחומות ירושלים במאה ה-19. קטע זה, הגלוי כאן לעינינו, מפגיש אותנו, אם כן, עם רגעי השיא בתולדות העיר, זמן קצר לפני החורבן הגדול שפקד אותה בסוף ימי הבית השני.

נמשיך ברחוב נעמי קיס (לכיוון דרום מערב) עד לחיבורו עם רחוב חיל ההנדסה (כביש מספר 1 העירוני). נפנה שמאלה ברחוב חיל ההנדסה ונתקדם לאורכו דרומה, עד למפגשו עם רחוב הנביאים. ברחוב הנביאים נפנה שמאלה (לכיוון דרום מזרח) ונעצור ברחוב עצמו, סמוך למגרש החנייה שמאחורי תחנת הרכבת הקלה

10. שכונת 'קריה נאמנה' ('בתי ניסן בק')
קשה לדמיין זאת היום, אך בין רחוב הנביאים שבו אנו נמצאים לבין שכונת מוסררה שמעברו השני של רחוב חיל ההנדסה, בשטח שבו נמצאים היום מגרש החנייה הגדול הסמוך לנו, פסי הרכבת הקלה וכביש מספר 1 העירוני, שכנה בעבר שכונה יהודית, שהייתה בין עשר השכונות היהודיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומת העיר העתיקה.
בשנת תרל"ה (1875) דווח בעיתון 'חבצלת', העיתון העברי השני, שהיה מזוהה במידה רבה עם הקהילה החסידית בירושלים, כי:
'בימים האלה נוסדה פה חברה ממקהלות החסידים אשר מטרתה לבנות בתים וחצרות למושב מחוץ לשערי ירושלים [...] בני החברה קנו לעת עתה כברת ארץ בין שער שכם ומסילת יפו, ועליו ייבנו חמישים בתים נהדרים ובית תפילה וכל הדרוש. אל בני החברה הזאת יסופחו גם אנשים מיתר המקהלות בלי הבדל'.
מי שעמד מאחורי היוזמה להקמת השכונה היה העסקן החסידי הנודע ניסן ב"ק. ישראל ב"ק, אביו של ניסן, עלה ארצה מברדיצ'ב בשנת 1831 והשתקע בצפת. הוא הקים בה בית דפוס וסמוך לעיר הקים חווה חקלאית בהר מירון. בראשית שנות ה-40 עלה לירושלים והקים בה את בית הדפוס העברי הראשון מאז ומעולם, שבו אף יצא לאור העיתון 'חבצלת'. ישראל ב"ק ובנו ניסן היו עסקנים חסידיים בולטים וממנהיגי קהילת החסידים בירושלים. במפעל הידוע ביותר של ניסן, שאף כונה על שמו, היה הובלת הקמתו של בית הכנסת החסידי המרכזי בירושלים – 'תפארת ישראל', שנקרא על שם יוזמו, האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין, אך כונה בפי כל 'בית הכנסת ניסן בק' על שם מי שהוביל את בנייתו למעשה. יוזמה אחרת של ב"ק הייתה הקמתה של שכונת מגורים מצפון לשער שכם, במקום שבו אנו נמצאים עתה.
בדיווח בעיתון חבצלת, שאותו קראנו קודם, נכתב כי 'בני החברה נמנו וגמרו לעשות שם וזכר עולם להשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, ה' ישמרהו ויחייהו, בקראם את שמו על מפעלם זה, לזיכרון נצח. הבתים אשר יבנו בשם "אהלי משה ויהודית" יקראו, ו"רחוב מונטיפיורי" יכונה הרחוב והמקום עליו יבנו הבתים האלה'. התכנון היה אפוא לקרוא לשכונה על שם משה ויהודית מונטיפיורי, שקשריהם עם משפחת ב"ק החלו עשרות שנים קודם לכן, אך למעשה נקראה השכונה 'קריה נאמנה', כשם החברה שהקים ניסן ב"ק לבניית השכונה, על פי נבואתו המפורסמת של ישעיהו: על פי הפסוק "אַחֲרֵי כֵּן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, כו), ובפי הרוב נודעה השכונה בעיקר בשם 'בתי ניסן ב"ק'.
על אף שהתכנון המקורי היה לבנות בשטח שנרכש חמישים בתים, בשל אילוצי תקציב בנתה חברת קריה נאמנה 20 בתים בלבד. על השטח שנותר בנו עדות יהודיות אחרות בתים, כדוגמת יוצאי הקווקז, חלב (שבסוריה) ועיראק.
עם הידרדרות המצב הביטחוני בירושלים בתקופת השלטון הבריטי, ובעיקר בעקבות מאורעות תרפ"ט, שבהם הותקפו השכונות היהודיות הסמוכות לשער שכם, חלה ירידה בהתיישבות היהודית באזור. במרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ובמיוחד בשנת 1938 ננטשה השכונה. ב-1948 כבשו הירדנים את חלקה המזרחי של ירושלים ובשנות העיר החצויה נותרה 'קריה נאמנה' בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן. במהלך שנים אלו בתי השכונה הנטושה נהרסו וחורבותיהם פונו אחרי איחוד העיר. כיום כמעט לא נותר דבר מן השכונה למעט בתים אחדים ששכנו במערבה ונמצאים היום בשכונת מוסררה הסמוכה.

נפנה את מבטנו אל שורת הבתים והחנויות שבצדו השמאלי (הצפוני-מזרחי) של רחוב הנביאים. ניתן להתקדם דרומה ברחוב הנביאים ולהיכנס שמאלה בסמטה הצרה השמוכה לרחוב הנביאים 8, כ-135 מטרים מכביש מספר 1 העירוני

11. שכונת אשל אברהם
אחת העדות המרכזיות שהתגוררו באזור שמצפון לשער שכם הייתה העדה הגורג'ית (יוצאי גיאורגיה), ששכונתם כונתה 'אשל אברהם' אך נודעה יותר כ'שכונת הגורג'ים'. השכונה נוסדה כנראה בשנות ה-80 של המאה ה-19 על אדמות שנרכשו מניסן ב"ק, אך ייתכן שראשית ההתיישבות הגורג'ית באזור זה החלה כבר בראשית שנות ה-70, עוד לפני פעילותו של ב"ק, שכן בתי יהודים גורג'ים באזור נזכרים בעיתון הלבנון כבר ב-1872. מייסד שכונת 'אשל אברהם' היה אברהם אלגולה-שווילי ונראה שהיא נקראה על שמו. כמאה דירות נבנו בשכונה ופעלו בה כמה בתי כנסת. בשנת 1909 ביקרה רחל ינאית בן צבי בשכונה, וכך תיארה את רשמיה בספרה אנו עולים:
'אני יורדת לעבר שער שכם, אל שכונת הגורג'ים. בית הכנסת גבוה הוא מכל המבנים. הזכוכית הצבעונית בולטת בחלונות ונראה כאילו דולקים בו אורות. מסביב - משכנות עוני. אני שוכחת את מטרת ביקורי, שמחה למגע עם אחיי עולי קווקז; עוד שבט ועוד שבט - קיבוץ גלויות בתוך ירושלים: מכל קצווי תבל, מכל פזורינו, מגולי הבית הראשון והבית השני גם יחד'.
השכונות היהודיות שהוקמו מצפון לשער שכם בשלהי המאה ה-19 הלכו וגדלו במהלך השנים, ובמפקד אוכלוסין שערך המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית ב-1916 נמנו בהן 812 יהודים, מתוכם כמעט 300 ב'אשל אברהם', שהייתה הגדולה במקבץ שכונות זה. כאמור, במאורעות תרפ"ט הותקפו אשל אברהם ושכנותיה. בשל קוטנן ובשל מיקומן בסמוך לריכוז ערבי גדול, היה מצבן של השכונות בכי רע. חמישה יהודים נרצחו כאן ועוד שניים שנפצעו מתו מאוחר יותר מפצעיהם. אליהו ששון, מתושבי השכונה, נדקר ונהרג כאשר ניסה להגן על בית הכנסת שחולל וספרי התורה שבו נקרעו.
פרעות תרפ"ט הביאו לנטישה של השכונות, עד שבמפקד בריטי שנערך ב-1931 נמנו בהן רק 646 יהודים. במפקד שערכה הסוכנות היהודית בשנת 1939, לאחר המרד הערבי, לא נמנה אף יהודי אחד בשכונות אלה. בעקבות כיבוש מזרח ירושלים בידי הירדנים בשנת 1948 עבר האזור כולו לשליטתם ואת הבתים הנטושים אכלסו ערבים מקומיים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו משפחות יהודיות לשוב ולהתגורר בחלק מבתי 'אשל אברהם' לאחר הליך משפטי ארוך ומורכב.

נצא משכונת אשל אברהם ונתקדם דרומה עד שער שכם. נפנה שמאלה (מזרחה) צמוד לחומה ונתקדם כ-120 מטרים עד שנראה מימין את הכניסה למערת צדקיהו. נעמוד מחוץ למערה ונביט צפונה אל מעבר לרחוב סולטאן סולימאן

12. חצר המטרה ומערת ירמיהו
רחוב סולטאן סולימאן, שבו אנו נמצאים, סלול בתוך חפיר קדום שנחצב מצפון לחומת העיר העתיקה. חפיר הוא תעלת הגנה שנועדה לשמש מכשול טופוגרפי בפני מתקפות אויב. מכיוון שבאופן טבעי נמשכת עלייה צפונה מהעיר העתיקה אל הגבעה שמולנו, שעליה נמצא היום בית הקברות המוסלמי א-סהרה, היה חשש שמא תותקף ירושלים מכיוון זה. לפיכך נחצב כאן חפיר שייאלץ את האויבים הפוטנציאליים, המבקשים לתקוף את העיר מצפון, לרדת לשטח הנשלט מן החומה. חפיר זה קיבל את עיקר צורתו בימי הביניים, אך ככל הנראה ראשיתו כבר בימי הבית הראשון, שכן בתחתיתו התגלתה מערת קבורה מימי הבית הראשון המעידה על קיומו כבר באותה עת.
מצפון לחפיר, במצוק שמולנו, חצובה מערה שכונתה בפי נוסעים ומבקרים 'מערת ירמיהו'. הגבעה שבה חצובה המערה כונתה בפיהם 'חצר המטרה' או 'חצר ירמיהו'. כידוע, ניבא ירמיהו נבואות רבות על החורבן הצפוי ליהודה ולירושלים בעקבות מעשיהם הקשים של תושביהן. נבואותיו של ירמיהו על החורבן וקריאתו לעם להיכנע ולא לנסות להילחם נגד צבא בבל, הקימו עליו מתנגדים ובהם גם חלק משריו של המלך צדקיהו, שאף ביקשו להמיתו לבסוף ניצלו חייו של ירמיהו, אך הוא נכלא 'בחצר המטרה' (=חצר נטורה, חצר שמורה) בפקודת המלך צדקיהו: ו וַיִּקְחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, בַּחֲבָלִים; וּבַבּוֹר אֵין-מַיִם כִּי אִם-טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט. (ירמיהו לח, א-ד).
לו היינו מבקרים בירושלים במאה ה-19 אין כמעט ספק שהיינו נותנים דעתנו גם על אתר זה ואולי אף מבקרים בו, שכן היה זה מאתריה המפורסמים של העיר, והוא נזכר בתיאורים רבים מאוד של נוסעים במאות השנים האחרונות. במאה העשרים ירד האתר מגדולתו והמערה החלה לשמש כאתר שבו מבחילים בננות.

ניכנס למערת צדקיהו

13. מערת צדקיהו
אנו נמצאים בפתחה של המערה המלאכותית הגדולה בארץ ישראל – מערת צדקיהו. אורכה של המערה למעלה מ-200 מטרים ושטחה כ-9,000 מ"ר. היא משתרעת מתחת לרובע המוסלמי עד לרחוב הויה דולורוזה.
מה מקור השם מערת צדקיהו ומה הוא סיפורה של המערה?
המקור הקדום ביותר שבו נזכר המונח 'מערת צדקיהו' הוא דברי התוספתא במסכת עירובין (פרק ג), שבהם נאמר: 'השובת בעיר אפילו גדולה כאנטיוכיא [...] השובת במערה אפילו כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה'. מבלי שניכנס למשמעות ההלכתית של מקור זה, ברור כי מערת צדקיהו שימשה דוגמה למערה גדולה במיוחד כבר בתקופתם של התנאים, במאה השנייה לספירה. אולם אין ראיה כי מקור זה מתייחס דווקא למערה שבה אנו נמצאים. אך המסורת קשרה ברבות הימים את המערה הזה עם 'מערת צדקיהו' ועם סיפורו הטראגי של מלך זה.
צדקיהו היה המלך האחרון של יהודה בימי הבית הראשון, ובימיו חרב הבית. בספר מלכים, בתיאור אירועי החורבן, נאמר: 'וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ' (מלכים ב כה, ד-ה). מן הכתוב עולה כי כאשר פרצו הבבלים את חומת ירושלים נמלט צדקיהו מן העיר ונתפס בערבות ירחו. לאחר שתפסוהו, הרגו הבבלים את ילדיו לעיניו ולאחר מכן ניקרו את עיניו והובילו אותו לשבי בבבל.
על הפסוק בספר יחזקאל 'וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת' (יחזקאל יב, יג), נאמר במדרש (המובא בפירוש רש"י): 'מערה הייתה לו [לצדקיהו] מביתו עד ערבות יריחו ויצא דרך המערה. מה עשה הקב"ה? - הביא צבי אחד לפני חיל כשדים, והולך לפניהם על גג המערה, והם רודפים אותו. וכשיצא צדקיהו מן המערה בערבות יריחו ראוהו יוצא ותפשוהו'.
בעקבות תיאורים אלה ובעקבות ממדיה העצומים של המערה שבה אנו נמצאים, התפתחה מסורת שלפיה מערה זו היא היא המערה שדרכה ברח צדקיהו מפני הבבלים, שראשיתה כאן וסופה ביריחו, אף שכיום ברור כי מערה זו איננה ממשיכה עד יריחו. גם אגדות ומסורות אחרות נקשרו במערה, כדוגמת מסורת מוסלמית שלפיה כאן נבלעו קורח ועדתו.
למעשה אנו נמצאים במערה שראשיתה במערה טבעית אך רובה הגדול חצוב בידי אדם. מערה זו איננה אלא מחצבה עצומה שתקופת פעילותה העיקרית והחשובה ביותר הייתה בימי הבית השני. המערה הולכת ויורדת בהתאם לשכבות הסלע, כדי ליטול ממנה אבן גיר משובחת (המכונה בערבית 'מלכה' = מלכותית) תוך הותרת שכבת סלע עבה דיה מתחת לבתי העיר כדי למנוע את קריסתם ותוך הותרת עמודים שלא נחצבו לתמיכת תקרת הסלע. אבן גיר זו מתאימה לבנייה של מבנים מלכותיים ואכן היא מרכיבה את עיקר בניינו של הר הבית. גודל האבנים שנלקחו מכאן, שאת רישומן נוכל לראות בקירות הסלע סביבנו, מלמד שככל הנראה אכן מכאן נלקחו אבנים ששימשו לבניית הר הבית והמקדש. ברבות הימים שימשה המערה לצרכים שונים, כדוגמת אחסון כותנה, אך בימי הביניים נסתם פתחה והוא נפתח מחדש רק בעת החדשה.
על אף שאין עדויות רבות לשימוש משמעותי במערה לפני ימי הבית השני, היו שביקשו לקושרה אף לימיו של שלמה המלך. הדבר היה חשוב בעיקר למסדר 'הבונים החופשיים', שמאז ייסודו ועד היום מקיים במערה טקסים והיא מרכזית עבורו.
סיפורים רבים אחרים נקשרו במערה זו, שאין כאן המקום לספרם, אך אין ספק שחוויית הביקור במערה המרשימה לא תישכח במהרה, והיא מלמדת אותנו על עולמות נסתרים שעוד ממתינים לנו בפינותיה החבויות והגלויות של ירושלים.