את הסיור נתחיל בכיכר הרב יעקב ברוך שבקצה המזרחי של רחוב אגריפס במפגש עם רחוב עליאש ואבן ישראל.

השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים נבנו על פי רוב לאורכו של רחוב יפו, שהיה הדרך הראשית שפנתה מירושלים מערבה, אל עיר הנמל יפו. לסמיכות לדרך הראשית היו יתרונות ביטחוניים וכלכליים. "שכונה" – באותם ימים של שלהי שנות השלטון העות'מאני – הייתה רחוב, חצר או אפילו מקבץ בתים בודדים. לעיתים שכונה לא הייתה אלא סמטה צרה אחת. על כן, נבנו השכונות צמודות זו לזו, כך נוצר גוש שכונות ותיקות בלב ירושלים. לכל שכונה ושכונה שמה הייחודי. היות שכמה משמות השכונות מתחילים במילה "נחלת" (נחלת אחים, נחלת ציון, נחלת יוסף) קיבל הגוש כולו את הכינוי "נחלאות".

היטיב לתאר את השכונות ש"י עגנון בספרו ''תמול שלשום'':

יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת. ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו.

בשנות ה-80 נתנה קרן היסוד מתנה למדינת ישראל לכבוד שנת ה-40 שלה ויזמה את פרויקט שיקום שכונות לב העיר-נחלאות. במהלך הפרויקט עבר האזור פיתוח עירוני, שכלל התחדשות ושיקום פיזי וחברתי. הפיתוח נעשה תוך שמירת מעטפת המבנים והחזיתות, תיקון גגות ומרצפות והרחבת הבתים. בכל אלו הושם דגש על שמירת צביון המקום וציות לחוקי השימור. כך הפכה נחלאות לאזור פסטורלי וקסום המשמר מסורת עבר יחד עם הווה מבטיח בלב העיר ירושלים.

 

איך מגיעים? בצמוד לכיכר שמואל ברוך המחברת בין רחוב עליאש ואגריפס ניתן לראות מצפון מזרח פתח ומבוא המוביל לסמטת הרב חיים אלבוחר. ניכנס פנימה ונגיע לחצר גדולה שבה אמפיתאטרון קטן. זוהי שכונת אבן ישראל.

1. אמפיתיאטרון אבן ישראל: שכונת אבן ישראל הציורית היא השכונה היהודית השישית מחוץ לחומות העיר העתיקה וחלוצת שכונות "לב העיר"'. נוסדה בשנת 1875 ביוזמת תושבים מחוגי האשכנזים הליטאים (שאינם חסידים), ונקראה ברמז על שם מספר הבתים המיועדים למגורים בה בתחילה : 53 –"אבן" בגימטרייה. כיום השכונה ממוקמת במרכז העיר הסואנת, אבל כשנוסדה היה השטח סביבה שומם וטרשי. בשל החששות מפני שודדים ופגעים תוכננה השכונה כריבוע, כך שהבתים עצמם משמשים מעין חומה והם סובבים סביב שטח ציבורי פנימי – חצר השכונה. החצר שימשה לצרכים שונים, כמו כביסה, גידולי ירק ותבלין, בורות מים וכמובן למפגש ולמשחק. הכניסות לשכונה היו מעברים צרים בין הבתים, שננעלו בלילות בשערי ברזל כבדים – שער כניסה אחד פנה לרחוב יפו והשני לרחוב אגריפס, אז דרך דיר יאסין.

השכונה יוחדה בכך שגרו בה ספרדים לצד אשכנזים, אדוקים לצד משכילים. בין תושביה ניתן למנות את יהושע ושרח ילין, דבורה ואברהם משה לונץ (חוקר ארץ ישראל הנודע), הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, הסופר יעקב יהושע (אביו של הסופר א"ב יהושע) ועוד.

רוב בתי השכונה המקוריים כבר לא קיימים בימינו, אבל המבנה הריבועי של השכונה, החצר הרבועה והמעברים הצרים קיימים עד היום.

לאחר השיפוץ נבנה במרכז השכונה אמפיתיאטרון לצורכי הדרכה ומופעים וסביבו הוצבו לוחות מידע של מיזם "תמונה באבן" המנציחים את סיפורה של השכונה ותושביה.

 

איך מגיעים? יוצאים אל נקודת ההתחלה וחוצים את רחוב אגריפס. פונים ימינה (מערבה) וצועדים מעט במעלה הרחוב. משמאלנו נראה מבואה המובילה לרחוב סוכת שלום.

2. שכונת סוכת שלום: שכונה הנמשכת לאורכו של רחוב (רחוב סוכת שלום), נוסדה בשנת 1888 ונקרא על שם אחד מיזמיה – שלום קונסטרום, יהודי ממוצא רוסי, שייסד חברה מסחרית לקניית אדמות להתיישבות מחוץ לחומות ירושלים ביחד עם חבריו הירושלמים יוסף נבון ביי ויוהנס פרוטיגר. שותפות זו הביאה להקמתן של שלוש שכונות נוספות (מחנה יהודה, בית יוסף ועיר שלום). פרוטיגר, שהיה נוצרי פרוטסטנטי ממוצא גרמני, אף ייסד בנק ברחבת שער יפו. השותף הנוסף יוסף נבון ביי התפרסם כבעל הזיכיון להקמת מסילת הרכבת יפו-ירושלים.

בראשיתה של שכונת סוכת שלום נבנו בה 20 בתים, והיא הלכה והתפתחה בהדרגה.

שמה נגזר מהפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים ע"ו, ג').

את הווי החיים בשכונה מתאר יעקב יהושע בספרו ''ילדות בירושלים הישנה'':

תושביה היו שונים משאר תושבי השכונות.  בתיה וחצרותיה נקיים ומסוידים.  מספר משפחות התגוררו בחדרים מתחת לקרקע.  בשעות היום הייתה השכונה שקטה ושלווה, אולם בשעות הערב התעוררה לתחיה.  נשים העלו אש בכיריים שהיו עשויים חומר.  חומרי הסקה שימשו קש, גזרי עצים וגללי בקר מיובשים.  על אש זו הכינו עקרות הבית את ארוחת הערב לבעליהן, שהיו ברובם פועלי בניין.  הגברים השתרעו על ספות שהיו פרושות על הקרקע, לוגמים עראק, אוכלים גרגירי אפונה קלויים או מבושלים, משוחחים בקול רם ושרים.  באותה שעה עומדות עליהם נשותיהם לשרתם ולשמשם.  הן גם שימשו עוזרות בית ואשרי אדם שזכה ב"רומיה" – זה היה השם הנפוץ בקרב נשות תימן.  בעיקר זכו בהן הרופאים, העסקנים הציוניים וגבירי הספרדים.

אחד מתושבי השכונה היה אליעזר בן יהודה.

ברחוב סוכת שלום 8 ניתן לראות בחזית המבנה עוגן מתיחה. בכל רחבי השכונה, ובשכונות הסמוכות ניתן לראות על חזיתות הבתים את עוגני מתיחה המכונים ''ריילסים''. בעקבות רעידות אדמה וזעזועים נוטים קירות להתרחק זה מזה דבר שהיה עלול להוביל להתמוטטות מבנים. כך, הומצא עוגן המתיחה – המורכב ממוט פלדה המושחל מצד לצד של המבנה ובולט מחוץ לקיר. בחלק הבולט מורכבת הברגה. כך נוצר לחץ חיצוני על הקיר המונע את נפילתו. השלטונות הבריטים חייבו בתקן הבנייה שימוש בעוגנים. ניתן לראות לכל אורך הסיור עוגנים שונים: מרובעים, ספירליים, 8, S ועוד.

 

איך מגיעים? צועדים לאורך רחוב סוכת שלום עד שמתחברים לרחוב הרב אריה לוין, פונים ימינה (מערבה).

בחיבור בין רחוב הרב אריה לוין לרחוב משכנות ישראל ניתן לראות את אחד מציורי הגרפיטי המפורסמים בנחלאות. ציור דמותו הענקית של הרב אריה לוין. ניתן להבחין בפרטים נוספים: דמות אדם נטולת ראש והאות א' בוקעת ממנו, מדרגות העולות אל על, גזע עץ, בניינים ונוף עירוני. יש המציעים שהאמן ביקש למקם את האדם שיש בו בחינת אלוקים (האות א) בין הטבע והרוחניות (העץ) לבין התעשייה והחומריות (המבנים המתועשים). את הציור צייר אמן הגרפיטי סלומון סוזה שגם עיטר את תריסי המתכת בשוק בעשרות ציורי דמויות ודיוקנאות.

ממשיכים ברחוב הרב אריה לוין עד שמגיעים לבית הרב אריה לוין, ישנו שילוט במקום (רחוב הרב אריה לוין פינת אבולעפיה).

3. בית הרב אריה לוין: ברוכים הבאים לשכונת משכנות ישראל, השכונה היהודית השביעית מחוץ לחומות. כאן התגורר הרב אריה לוין (1969-1885) "רֶבּ אריה" בפי כול. הרב היה יליד רוסיה ובוגר ישיבת וולוז'ין, ישיבת הדגל הליטאית בזמנה. לאחר שעלה לארץ בשנת 1905 הוסמך לרבנות ושימש משגיח בישיבת עץ חיים. בירושלים חיו צדיקים רבים, אבל כשדיברו על "הצדיק הירושלמי" התכוונו לצדיק הרב אריה. את הספר "איש צדיק היה" ייחד הסופר שמחה רז לאישיותו המופלאה, וכך כתב בהקדמה לספר:

לא איש קומה היה, אלא בעל שיעור קומה. קטן קומה הוא, אבל לבו – עד השמים... דומה עלי שהכרתיו עוד טרם ראיתיו, שכן כך חולם אדם מקטנותו על 'סבא', על 'צדיק', על 'מלאך'... ולפתע הריהו לפניך.

הרב אריה לוין זכה להתפרסם מכל צדיקי ירושלים, למרות שהיה עניו וצנוע מכולם. דירתו הצנועה, דירת חדר קטנה הייתה כאן. יותר מכל מידותיו האציליות התפרסם הרב אריה באהבת ישראל. כל יהודי היה חשוב בעיניו כעולם ומלואו, וכל מי שזכה לשוחח עמו, עטף את ידו בידיו החמות ואת עיניו בעיניו החמות. הוא נודע כ"רב האסירים" – רבם של אסירי המחתרות בכלא הבריטי במגרש הרוסים בירושלים ואסירות המחתרות בבית לחם – להם דאג כאב.

 

איך מגיעים? מתקדמים לרחוב הרב חיים אבולעפיה 31 וסביבותיו, זוהי שכונת בתי גורל הקטנטנה.

4. בתי גורל: בשנת 1881 נפל דבר, בחוצות צנעא נתלו מודעות המתירות ליהודים לעלות לארץ ישראל. זמן מה אחר כך יצאה שיירה גדולה מצנעא לירושלים. לעולים ציפו תלאות רבות ולאחר חודשים הם הגיעו מדולדלים בנפש ורכוש לנמל יפו, משם שכרו חמורים וצעדו במעלה הדרך לירושלים. התימנים בלבושם המוזר, גוון עורם הכהה והגייתם השונה התקבלו בין היהודים בחשדנות רבה. אנשי כל העדות התנערו מהם והם נותרו בחוסר כול. כך מצאו את עצמם נטושים בשדות, ולנים במערות קבורה עתיקות. רק כשנחלצו לעזרתם נוצרים, תושבי המושבה האמריקאית, נרעשו יהודי העיר והחליטו לאמץ את עולי תימן אל חיק הקהילה היהודית. בכספים ציבוריים שנאספו הוקמו עבורם שתי שכונות – שכונת כפר השילוח, מעל נחל קדרון, על מורדותיו המערביים של הר הזיתים. השכונה השנייה הוקמה כאן: שכונת בתי גורל. זוהי שכונה זעירה, של 12 יחידות דיור בלבד, שהן מעין מובלעת בתוך שכונת משכנות ישראל, בין הרחובות שומרון ומשכנות. בתי השכונה חולקו בין זכאי הדיור שנדרשו להטיל ביניהם גורל בכל שנתיים. הגורל קבע מי יזכה לגור בבתים בתקופה הקרובה, ולכן זכתה השכונה לכינוי "בתי גורל". בתוך השכונה יש גם בית כנסת בנוסח תימני המכונה "בית כנסת הגורל". בבתי גורל פעל גם "חדר לימוד" מסורתי עבור ילדי תימן. המלמד הראשון בבתי גורל, נהג להתפאר כי תלמידיו מצטיינים בלימודיהם בזכות הצלפותיו הנמרצות בשוט המלמד...

 

ניתן לראות את מבואת הכניסה לשכונה ואת שלט ההקדש הגדול המעטר את המשקוף. לעיתים המבואה פתוחה. אם לא, יש לאגף את המבנה מימין ומשמאל ולהיכנס לחצר רחבת הידיים.

5.שכונת בתי ברוידא: אנחנו בגוש השכונות החרדיות של הנחלאות. ביניהן ניתן למנות גם את שכונות כנסת ישראל א, כנסת ישראל ב, כנסת ישראל ג, בתי מינסק ובתי מונקאטש ואת שתי השכונות הבאות:

שכונת אהלי יעקב שנוסדה בשנת 1902, והיא אינה אלא בית דירות ארוך אחד ובית כנסת. השער הראשי לשכונה, הפונה צפונה אל רחוב התבור, הוא מעבר שחוצה את בית הדירות אל החצר המרכזית שבגב השכונה. מעל השער חקוקה כתובת הקדשה לנדיב שתרם מכספו לבניית השכונה – יעקב יוסף ברוידא. שמה הרשמי של השכונה "אהלי יעקב" נושא את שמו הפרטי של הנדבן. אבל איש אינו קורא לה כך, בפי הירושלמים היא ידועה כ"בתי ברוידא". ברוידא היה יהודי אמיד מוורשה שבפולין. בהיותו חשוך בנים הוא ביקש דרך להנציח את שמו, ובתיווך אנשי "הוועד הכללי" של האשכנזים נרכשו בכספיו הקרקע והבתים להקמת שכונה בירושלים. על פי צוואתו של ברוידא, השכונה יועדה אך ורק לתלמידי חכמים אשכנזים "מתנגדים" (שאינם חסידים), שעוסקים גם בחינוך. למעשה, זו השכונה הראשונה בארץ ישראל שיועדה למורים. ברוידא תרם גם את בית הכנסת שבשכונה אהלי יעקב על תכולתו ועל ספרייתו. לפי דרישתו נקבע נוסח אשכנז כנוסח המחייב בתפילה בבית הכנסת. כיום כבר לא גרים בבתי ברוידא רק אשכנזים ליטאים ומורים, וגם ספרייתו העשירה לא שרדה, למרות צוואתו של ברוידא שלא להוציא את הספרים מבית הכנסת. למרות תמורות אלו שומרת השכונה על אופייה המקורי -החרדי.

 

איך מגיעים? מול שכונת בתי ברוידא נמצאת שכונת בתי ראנד. ניתן להגיע אליה דרך רחוב התבור, ואז לפנות לרחוב הנצי"ב ולהיכנס פנימה דרך שער ברזל.

6. שכונת בתי ראנד: כמו שכונת בתי ברוידא, גם בתי ראנד היא שכונה שבמרכזה בית דירות ארוך אחד ובית כנסת. המתבונן בחזית שתי השכונות החרדיות מרחוב התבור יתקשה להבחין בין בתי ברוידא המערבית לבין בתי ראנד המזרחית. ובכל זאת, ההבדל בין השכונות גדול, ויש שיאמרו אף תהומי – זו שכונה לחסידים וזו שכונה למתנגדים. מנחם מנדל ראנד היה חסיד צאנז, שעלה מגליציה לירושלים בראשית המאה ה-20 ובכיסיו כסף רב. בתחילה התיישב בעיר העתיקה, ואף רכש במרכזה בית מידות גדול, אך משנודע לו על השכונה שייסד יעקב ברוידא עבור אשכנזים מתנגדים בלבד הוא רכש בשנת 1909 את המגרש הסמוך לה כדי לבנות שכונה לתלמידי חכמים אשכנזים חסידים בלבד. לצד בית הדירות בן שתי הקומות בנה ראנד בית כנסת ומקווה טהרה. בחצר המרכזית נכרו שלושה בורות מים לשתייה ולכביסה. גם כאן, נעשה שימוש בעוגני מתיחה -''ריילסים'' שהוסעו ברכבת לירושלים והובלו על גבי גמלים מתחנת הרכבת לשכונה. כל קורת ברזל על גב שני גמלים שצעדו בתיאום מוחלט לאורך כל הדרך.

ניתן להבחין במעקי המרפסת המסוגננים ובמגדל השירותים הבנוי לצד הבניין, במערבו. במרכז החצר נראים פתחי שני בורות מים. פתח הבור הגדול והמרכזי חתום במכסה ברזל ועליו הכתובת "ALIANCE ISRAELITE JERUSALEM". את המכסה יצרו תלמידי בית המלאכה של חברת כי"ח.

כיום כבר לא מתגוררות בשכונה משפחות חסידיות בלבד, אלא משפחות חרדיות מעוטות יכולת. השכונה מפורסמת בעיקר בגלל מדורת ל"ג בעומר הגדולה שמדי שנה מודלקת כאן ומקבצת אליה אורחים מכל רחבי העיר.

 

איך מגיעים? נחזור לרחוב התבור, נצעד מעט מאוד מערבה עד שנראה משמאלנו את רחוב מזכרת משה, ממנו ניכנס דרך אחת הסמטאות אל רחוב שיריזלי היפה. עד שנגיע אל שיריזלי 5.

7. שכונת מזכרת משה: משה מונטיפיורי (1885-1784) היה יהודי עשיר מאוד מאנגליה, שהקדיש את מרצו וכספיו לעזרת יהודים בארצות מצוקה ולהתיישבות בארץ ישראל. הוא ידוע במחוזותינו כ''שר משה מונטיפיורי'', כתרגום עברי לתואר האצולה שקיבל מויקטוריה מלכת אנגליה: "סר מונטיפיורי". מונטיפיורי נישא ליהודית, בתו של לוי כהן וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. בני הזוג היו שותפים למפעלי התרומה והעזרה בארץ ובעולם. היוזמה המפורסמת ביותר של הזוג בירושלים היא הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה: משכנות שאננים. "וכשהיה השר מונטיפיורי בן 90..." הוא החליט לפרוש מפעילות ציבורית, ולכבודו הוקמה בלונדון "קרן משה ויהודית מונטיפיורי", שמטרתה להמשיך את מפעל חייו. מזכרת משה היא השכונה הראשונה שהוקמה בכספי קרן מונטיפיורי בשנת 1882, והיא הראשונה מתוך חמש שכונות שנקראו על שמו של משה מונטיפיורי.

וכך כותב ש"י עגנון ב"תמול שלשום": "כל מקום שם בירושלים נקרא משה: אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית".

השכונה נוסדה על אדמות שכונת משכנות ישראל שלא נוצלו לבנייה, ויועדה ליהודים אשכנזים.

אחד מהאזכורים היפים לשכונה ולירושלים של פעם הוא בשירו של דן אלמגור ''ירושלים שלי":

אמר הרוכל ממזכרת משה/ירושלים שלי/היא מחנה יהודה בערב חגים/ שבת של פפיטס קללות נהגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/וחומוס של רחמו וריח דגים/כביסה על הכביש ומקלחת מדלי/ירושלים שלי.

 

איך מגיעים? נצעד על רחוב שיריזלי ונפנה שמאלה לרחוב הכרמל. נלך עד הכרמל 18.

8. בית כנסת "חסד ורחמים": בשכונת מזכרת משה האשכנזית שוכן בית הכנסת הספרדי המרשים "חסד ורחמים". מה לבית כנסת ספרדי בשכונה אשכנזית? מספרים שבעבר שכן במבנה בית מרזח – פאב של אותם ימים. באחד הימים נכנס פנימה יצחק ארמוזה, קצב חשוב וגדל גוף בן העדה הספרדית. הניח סכום כסף על השולחן והביא לסגירתו של בית המרזח והפיכתו לבית כנסת. עד מהרה, הפך בית הכנסת למרכז צדקה וחסד מקומי וארגן בתי תמחוי וסעודות עניים. בין היתר הקימו את קופת חולים ''מזור'' שאפשרה לנזקקים לקבל שירות רפואי ללא עלות. בשנות ה-50, שכרו המתפללים את שירותיו של הצייר א' נובאק. הוא צייר עבורם על הקיר הצפוני של בית הכנסת ציור קיר גדול של סמטת הכותל (שהיה אז תחת שליטה ירדנית) בית הכנסת גם מעוטר בויטראז'ים צבעוניים. בדלת הכניסה המרשימה תבליט כסוף ובו סמלי שנים עשר השבטים. את הדלת הסמוכה המובילה לעזרת הנשים מעטר הפיוט ''אשת חיל'' (משלי ל"א) שנהוג לשיר בליל שבת, המתאר ומשבח את האישה וכתוב באקרוסטיכון אלפביתי.

איך מגיעים? נחזור לרח' מזכרת משה ונצעד בו עד שנגיע לסמטה שתוביל אותנו אל בית הכנסת 'אהל משה'.

רחוב ר' אריה 31 פינת רחוב מזכרת משה.

9. בית הכנסת "אוהל משה" והתנור השכונתי: סיפורה של שכונת אוהל משה הוא המשך סיפורה של שכונת מזכרת משה, השכנה ממזרח. שכונת מזכרת משה הוקדשה לעדה האשכנזית, ופרנסי העדה הספרדית תבעו מקרן מונטיפיורי – הקרן שהקימה את מזכרת משה – שלא לקפח את זכותם לשכונה משלהם. תביעתם התקבלה, והשכונה הספרדית נוסדה אפוא מיד לאחר מכן, בשנת 1883, ונקראה גם היא על שם משה מונטיפיורי. במרכז השכונה עומד בית הכנסת אוהל משה, שמאז היווסדו נחשב לבית הכנסת הספרדי המרכזי שמחוץ לחומות. נוסח התפילה שנקבע בו תאם את נוסח התפילה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבין החומות, שהיה בית הכנסת המרכזי הוותיק של העדה הספרדית.

בקומה שמתחת לבית הכנסת שכן מוסד שכונתי חשוב: התנור השכונתי. בימים בהם לא לכולם היה תנור בביתם נלקחו דברי מאפה ותבשילים לתנור השכונתי תמורת סכום סמלי לבעל התנור. עיקר השימוש בתנור היה בימי שישי, כאשר סירי החמין, הן החמינאדוס הספרדי והן מאכלי עדות אחרות,  הוכנסו אליו אחר כבוד והיו נלקחים זה אחר זה בשבת בבוקר מיד לאחר התפילה. הרבה פולקלור שכונתי ידעה השכונה בזכות התנור. מספרים שהתפילה המהירה ביותר הייתה כאן בבית הכנסת, הודות לריחות התבשיל ששיבשו את דעת המתפללים וזירזו את התפילה. ותיקי השכונה יודעים לספר שלא מעט פ,עמים התבלבלו הסירים והתערבבו בין בתי השכנים...

שימו לב שבחצר המנהל הקהילתי לב העיר, הצמוד אליכם, ניתן לראות ציור קיר המתאר את ההתרחשות סביב התנור השכונתי, שצויר על ידי .

 

איך מגיעים? רחוב הגלבוע 11 

10. בית יצחק נבון: ברחוב הגלבוע ניצב בית משפחת נבון. בית קטן וצנוע, חד-קומתי. אל שכונת אהל משה עברה משפחת נבון כשמלאו לבן הצעיר יצחק שלוש שנים. לימים בגר יצחק והפך לנשיאה החמישי של מדינת ישראל. שכונה זו הפכה ל''חממה'' בה גדל ולמקור ההשראה למחזמר הנודע פרי עטו "בוסתן ספרדי". המחזה מתאר בשיר וזמר, בהומור ירושלמי-ספרדי מטובל בלדינו את הווי החיים בשכונה, את דמויותיה ואת החיים בירושלים של פעם. את המחזה מספר בן השכונה לשעבר ''מושון'' שעזב אותה וכעת חוזר אליה ומספר לקהל את זיכרונותיו מימים עברו.

מול בית נבון ניתן לראות פתח של בור מים. בורות המים מרשתים את נחלאות כולה. מדובר על חללים תת קרקעיים אליהם מנוקזים מי הגשמים מהגגות. פעם בשנה, בסוף הקיץ לפני בוא החורף, נהגו לשלשל פנימה ילד גמיש ונמרץ שתפקידו היה לנקות את הבור, לטייח ולהכשיר אותו לקליטת מי הגשמים הבאים. כל החיים החברתיים התרכזו כאן, סביב הבור. כך הספיד יעקב יהושע את הבורות האטומים כיום בספרו 'ילדות בירושלים הישנה':

שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא עלו וירדו אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להיפגש על יד פי הבאר בשעות הבוקר, ולשוחח בעניני דיומא שוב אינן נפגשות על יד המעיין... בורות אלו נטלו איתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה.

שימו לב שעל גבי חזיתות הבתים ברחבי השכונה ניתן לראות את מיזם "תמונה באבן". מיזם ירושלמי שיזמה דבורה אבי-דן ממנהל קהילתי לב העיר. במסגרתו פנתה אל צאצאי משפחות מייסדי השכונה וביקשה מהם תמונות מהאלבום המשפחתי. התמונות הנבחרות נצרבו על גבי אבן, טקסט אישי קצר נכתב על כל משפחה והתמונות נתלו ברחבי השכונה, תוך השתדלות לתלות את התמונות על בתי המשפחות. הרעיון התפשט ובוצע גם בשכונות אחרות בעיר (ניתן לראות גם בשכונת אבן ישראל בה התחלנו את הסיור).

 

איך מגיעים? מבית יצחק נבון צועדים צפונה מספר מטרים ומגיעים לחצר מתוחמת ויפה. זהו גן התות. בשילוט נראה שם המקום: ''הבוסתן הספרדי''.

11. הבוסתן הספרדי: גן התות

אחד מסמליה של נחלאות הוא ''גן התות''. הגן אוצר בתוכו היסטוריה של סיפורים, דמויות וזיכרונות ילדות של ילדי השכונה ותושביה. הגן שנמצא בשכונת אוהל משה, קיבל את שמו הודות לעצי התות הגדולים שצמחו בו. העצים היוו אטרקציה עבור ילדי השכונה שנהנו מטיפוס, קפיצה ואכילת תות עץ. לפני מספר שנים הוסב שמו ל''גן הבוסתן הספרדי'' על שם המחזה שכתב הנשיא נבון שהתגורר בסמוך לגן.

העצים בגן מוזכרים גם באחד השירים המזוהים ביותר עם יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן":

ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

 

בשיר מתואר הווי ילדותו של יוסי בנאי עם שני חבריו הטובים סימון ומואיז – האחים שמעון ומשה מזרחי. הם גרו בשכונות קרובות בתוך ה"נחלאות" והחברות התחילה כאן בגן השעשועים שהיווה סוג של מרכז קהילתי עבור ילדי השכונות של פעם. בעגה ירושלמית מתוארים בשיר המשחקים ''סמל'' ו''סוס ארוך'', שחקני קולנוע של אותם ימים ועוד תיאורי ילדות קסומים.

הגן מופיע גם בשיר "גן התות" של להקת "הדג נחש" באלבום "לזוז" ומתוארת בו האוכלוסייה המגוונת שעוברת בו. לפני מספר שנים עבר הגן, שעם הזמן הפך למוזנח ועזוב, שיפוץ כולל וריצוף מחדש להנאת המטיילים והמקומיים.

איך מגיעים? יוצאים משכונת אוהל משה וחוצים את רחוב עזרא רפאל מערב. ממשיכים לצעוד עד שמגיעים לרחוב שילה. צועדים מס' דקות על רחוב שילה עד שרואים מימיננו את רח' באר שבע. בכניסה לרחוב נמצא בית הכנסת.

12. בית כנסת עדס

חלב-ארם צובא היא אחת הערים העתיקות והחשובות במזרח והקהילה היהודית שבה קיימת מזה מאות שנים. במאה ה-19 הגיעו לירושלים יהודים מחלב והיו בין מקימי שכונת "נחלת ציון" בה אנחנו נמצאים. בשנת 1901 הקימו את בית הכנסת הגדול של קהילת ארם צובה היפה והמפואר בנחלאות. בית הכנסת נושא את שם משפחת ''עדס'' האמידה שתרומתה אפשרה את הקמתו. בחזית מתנוססת הכתובת: "בית הכנסת הגדול עדס לעדת חלב מעיר תהילה וכתר כל קהילה ארם צובה נוסד בשנת תרס"א".

הכניסה דרך שער ברזל מעוטר במגן דוד. על הדלת חורים של רסיסים ממלחמת השחרור, משמאל לכניסה, גרם מדרגות המוביל לעזרת נשים.

את בית הכנסת מעטר ארון קודש מיוחד העשוי מלאכת מחשבת דמשקאית של עץ משובץ צדף. הארון הובא חלקים חלקים מסוריה והורכב בירושלים. בימת העץ הנוכחית עוצבה לפני מספר שנים בהשראת בימת העץ הישנה שעמדה פה בעבר, גם היא עבודת אומנות דמשקאית. על הקירות למעלה מצוירים סמלי שנים עשר השבטים. בקיר הדרומי של בית הכנסת ניתן לראות את פגיעתו של פגז ממלחמת העצמאות. במלחמת ששת הימים שימש בית הכנסת כמקלט זמני לתושבי השכונה.

על קיר בית הכנסת מוצג העתק דף מתוך "כתר ארם צובא". הכתר הוא כתב היד השלם והעתיק ביותר של התנ"ך המוכר לנו. הוא המקור המוסמך והמדויק ביותר של הטקסט המקראי, של הניקוד, הטעמים והמסורה. הוא נכתב בטבריה במאה ה-10 ולאחר הרבה גלגולים וטלטולים הגיע לחלב היא ארם צובא. יהודי הקהילה הטמינו אותו בבית הכנסת העתיק ושמרו עליו בקפדנות כ-600 שנה. למחרת החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה (בכ"ט בנובמבר 1947) הועלה בית הכנסת באש. על אף שהיו בטוחים שהכתר נשרף, התברר שרובו ניצל. כיום הוא שמור בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל, אך הוא עדיין פארה, גאותה ומשוש עיניה של קהילת ארם צובא בעולם ובירושלים.

בבית הכנסת נשמרת המסורת המוזיקלית של יהודי חלב. לכל פרשה ישנו מקאם (מבנה צלילים המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה הערבית) אשר לפיו נקבעים הלחנים בתפילות אותה השבת. בשבתות החורף הארוכות מתקיימת כאן אמירת ''שירת הבקשות": אירוע בו נוהגים בני עדות המזרח לקום באשמורת הבוקר ולשיר בצוותא אוסף פיוטים טרם תפילת שחרית של שבת. שמה של שירת הבקשות בבית הכנסת עדס יצאה למרחוק, ורבים העושים דרכם בשעה כזאת בשביל לקחת חלק בקונצרט המוזיקלי שמתרחש כאן.

את שירת הבקשות והאווירה במקום מתאר הסופר הרב חיים סבתו בספרו ''כעפעפי שחר'':

בשבתות החורף, משבת בראשית ועד שבת זכור, כשהימים קצרים והלילות ארוכים, היה עזרא משכים קודם עלות השחר לבקשות. מהלך הוא לאיטו בחשכה בסמטאות שכונת מחנה יהודה אל בית הכנסת עדס. השמים זרועים כוכבים והרחובות ריקים ושוקטים. הטיול לאחר חצות ליל בירושלים של שבת היה לו טעם מעין עולם הבא, וכשהיה מהלך לאיטו היו צפים בזה אחר זה פיוטי הבקשות עם המילים עמוסות ההרגשות והניגונים מלאי הכיסופים... בית הכנסת הולך ומתמלא זקנים צעירים וילדים. כל אחד מהבאים נכנס, והכל קמים ממקומם ומנענעים בראשם לכבודו... חכם יוסף חכם הג'רבאי עם שקיות סוכריות צבעוניות של "חביליו" לחלק לילדים. חיים מזרחי השמש הותיק כבר עובר עם מגש הנחושת העגול והנוצץ מלא כוסות תה עם נענע ולידן קערת תמרים מתוקים. כל אחד נוטל כוס תה, מברך בקול ובהטעמה "שהכל נהיה בדברו", והכל עונים אחריו אמן. חיים מזרחי כבר מכיר את כולם ויודע מי שותה תה עם לימון ומי עם מקל קינמון, מי שותה תה מתוק ומי אסור שיטעם גרגר סוכר, וכל אחד ואחד זוכה בחלקו.

תוך כדי כך הגיעו גם החזנים. החזנים האמיתיים והחזנים המתלמדים ואותם שחושבים עצמם חזנים ואינם חזנים. פתחו בבקשות.

יש מהן ששרו כל הקהל יחדיו, ויש מהן ששרו אותן בשתי קבוצות, ויש שהחזנים סלסלו בהן לבדם. כל אחד מהם ממתין לתורו להראות את כוחו בסלסול, מכבד את חברו כביכול, אך באמת מחכה שיכבדו אותו להשמיע את הניגון החדש ששמע והתאים למילות הבקשות. כל השבוע הרגיל את עצמו לרגע זה, והוא מעיין בחזנים הזקנים לראות אם בפניהם ניכר מבט של קורת רוח או עקימת אף של גיחוך.

 

איך מגיעים? צועדים חזרה על רחוב שילה (לכיוון צפון) עד המפגש עם רחוב אגריפס. נחצה את אגריפס ונכנס לשוק.

13. שוק מחנה יהודה: ביקור בשוק מזמן מפגש עם ריחות, צבעים, קריאות הרוכלים ומאכלים מיוחדים. שורשיו ההיסטוריים של השוק שהפך לאחד מסמליה של ירושלים, הם במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר סוחרים וחקלאים החלו להציע את מרכולתם ותוצרתם לבאים בשעריה של ירושלים ולתושבי השכונות הראשונות מחוץ לחומות. אט אט קמו דוכנים מאולתרים, שהתפתחו והפכו לשוק של קבע. השוק נקרא מחנה יהודה, על שם השכונה שנוסדה בשנת 1888 מעברו הצפוני של רחוב יפו.

השוק בנוי משני רחובות מרכזיים: רחוב עץ חיים המקורה ורחוב מחנה יהודה שאינו מקורה ומכונה "השוק הפתוח". בין שני הרחובות הללו ניתן למצוא רחובות מחברים: התפוח, השזיף, התות ועוד.

האשפה, הזוהמה, המון האדם והדוחק גרמו לעיתים קרובות למפגעים תברואתיים, ומאז תקופת המנדט נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצידה של עיריית ירושלים להסדיר את הניקיון, התנועה והנגישות בשוק. בשנת 2000 אף נבנה סמוך לשוק, במורד רחוב אגריפס, שוקניון מקורה וחדשני במטרה להסיט לשם את אוכלוסיית הקונים, אבל אף אחד מהניסיונות לא הצליח "להכניע" את הרגלי הקניות הירושלמיים. השוק הוותיק שרד והמשיך לשמור על צביונו העממי הייחודי.

בשני העשורים האחרונים עבר השוק מתיחת פנים נועזת ששברה את כללי השוק. החלוץ היה הסוחר אלי מזרחי שפתח את בית הקפה הראשון בשוק. השכנים הרימו גבה וטענו שאין לו סיכוי להצליח. אך בדיעבד הסתבר שהמקום היה הסנונית הראשונה המבשרת את השינוי המהותי שעבר השוק. כך לצד הדוכנים הוותיקים קמו מסעדות, פאבים ובתי קפה הפתוחים עד השעות המאוחרות של הלילה, מה שהפך את השוק לאחד ממרכזי הבילוי והתיירות המרכזיים בירושלים.

נקודות חשובות לציון בשוק: האגס 1- ביתה של משפחת בנאי, החנות הראשונה של רמי לוי ברחוב השקמה, עוזיאלי איש האתרוגים, המסעדות המיתולוגיות שהאוכל מתבשל בהן על גבי פתיליות: עזורה, רחמו ועוד.

מוזמנים להמשיך ולסייר איתנו במסלול ''שוק מחנה יהודה'' – מסלול עומק להיכרות עם השוק.

 

הפניה להרחבה:

נחלאות בלב עיר , נירית שלו-כליפא, יד בן צבי

הבסתן הספרדי, מחזמר מאת יצחק נבון

איש צדיק היה, שמחה רז,  הוצאת ש.זק ושות'