קטמון
את הסיור נתחיל בצומת הרחובות עמק רפאים ורחל אמנו. הצטיידו במפת האזור או נווטו בעזרת הסלולרי.
בסיור זה נכיר את שכונת קטמון, או בשמה העברי גונן.
בקרב הירושלמים היא נקראת "קטמון הישנה" להבדילה מרצף שכונות חדשות שנבנו אחרי קום המדינה ונקראו "קטמונים". שכונת קטמון, ששמה שגור בפי כול ומזוהה גם עם קבוצת הכדורגל המיתולוגית של הפועל ירושלים היא הרבה יותר מזה. לא רבים יודעים ומכירים את המקומות המעניינים בה ואת חשיבותה בהיסטוריה של ירושלים.
בטקס השבעתו של רפול (רפאל איתן) לרמטכ"ל ב-1978 במשכן נשיאי ישראל בשכונה הסמוכה טלביה, הוא נשא נאום קצר בו התייחס לקרב על שכונת קטמון במלחמת העצמאות ולחשיבותה של השכונה בתולדות ירושלים: לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה, נקבע בקרב אכזרי וקשה גורלה של ירושלים לחזור ולהיות בירתו של עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו הקרב וכבוד גדול היום לקבל את כהונת הרמטכ"ל ליד מקום זה.
לפני שנתחיל, ניתן מעט רקע היסטורי על השכונה:
אדמות האזור נרכשו ברובן בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בשלהי המאה ה-19. בשנת 1881 הוקם מנזר סן סימון הנמצא בקצה הדרום מערבי של השכונה וממנו החלה השכונה להתפתח.
ישנן כמה הצעות למקור השם "קטמון". ההצעה הראשונה של זאב וילנאי, במדריך ירושלים המקורי משנת 1946, היא שהשם קטמון הוא ערבי, ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. ההצעה השנייה היא של דוד קרויאנקר הטוען כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל ומתבודד. אולם ההסבר הרווח היום הוא שמקור השם קטמון הוא בצירוף קטה-מוניס שפירושו ביוונית "ליד המנזר".
השכונה תוכננה לפני מלחמת העולם הראשונה והוקמו בה מבנים ראשונים, אולם מרבית בנייתה החלה רק בשנות ה-20, ובוצעה בעיקר בשנות ה-30 וה-40.
רוב בתיה הם בתי מגורים מפוארים שבנו בעיקר ערבים נוצרים, מעט ארמנים, ויוונים-אורתודוקסים למשפחותיהם. כמו כן נבנו בתי דירות להשכרה לקונסוליות ולמשפחות הפקידות והקצונה הבריטית.
מרבית הבונים הגיעו לירושלים מבית לחם ובית ג'אלה ומקצתם מהעיר העתיקה.
בזמן מלחמת השחרור הייתה השכונה במוקד הלחימה: השכונה הערבית גבלה בשכונות יהודיות כמו קריית שמואל ורחביה, והתקפות צלפים ויריות היו דבר שבשגרה. קו הגבול עבר בערך ברחוב הפלמ"ח, כשעמדות מגן מוקמו משני צידי הכביש. לאחר קרב קטמון עזבו אחרוני התושבים הערבים את השכונה (סוף אפריל – תחילת מאי 1948).
זמן קצר לאחר מכן יושבו בשכונה פליטים מהרובע היהודי, עולים חדשים ופקידי ממשל. בשל מצוקת הדיור חולק השטח המקורי של הבתים למספר דירות קטנות, מרפסות נאטמו ונבנו תוספות בנייה, מה שפגע בחזות הארכיטקטונית של הבתים המקוריים. כמה מהמבנים הוסבו למבני ציבור, כגון בית החולים "משגב לדך" בפינת הרחובות רבי זעירא וברוריה, לאחר שעבר לשם מהעיר העתיקה.
בשנות ה-50 נבנו בשכונה בין הבתים הוותיקים גם בתי שיכון לעולים חדשים.
מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, החלו משפחות בעלות אמצעים, לגלות עניין בבתי השכונה. כמה מרוכשי הבתים איחדו מחדש את הדירות שפוצלו ב-1948, וכך נוצרו מחדש בתים מפוארים. בתהליך דומה לשכנותיה, בקעה והמושבות הגרמנית והיוונית, ערכם של הבתים בשכונה עלה בהדרגה, והיא הפכה בורגנית יותר באופייה. סביב המנזר הוקם בשנות ה-80 גן רחב ידיים הקרוי גן סן סימון ומהווה אחד הריאות הירוקות המרכזיות של השכונה.
משנות ה-90 נוצרה בשכונה שכבה גדולה של רווקים ורווקות דתיים-לאומיים המתגוררים בה בשכירות, בשל כך השכונה מכונה "הביצה הירושלמית", והיא שימשה השראה לסדרת הטלוויזיה "סרוגים".
סיורנו יוצא לדרכו מצומת הרחובות עמק רפאים ורחל אמנו. נפסע ברחוב רחל אמנו עד בית מס' 12 בפינת רחוב רות – וילה ברכאת.
נקודה מס' 1 – בית ברכאת, רחל אמנו 12
הציצו על הבית מחזיתו וגם מהצד הפונה לרחוב רות. זהו בניין הבנוי בצורה איכותית מאבן על ידי משפחה ירושלמית בעלת אמצעים ונכסים. הבניין מציג פאר ארכיטקטוני עם מבואת כניסה מאבנים אדומות המוגדרת בקשתות פרסה ונתמכת בעמודים בעלי כותרות מסוגננות. אגף חדר המגורים בולט בחזית הראשית וצורתו צורת מחומש. הבית הוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומוגדר כבית לשימור.
ממש בסמוך, ברחוב רחל אמנו 16 היה אצטדיון "הפועל" הידוע כמגרש קטמון שהיה מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים מאז שנות החמישים ועד תחילת שנות השמונים המגרש כבר לא קיים, אך הזיכרונות כן. קבוצות רבות רעדו מפחד עוד בשער הגיא לפני שהיו צריכות לשחק במגרש צר המידות ורווי האוהדים הרועשים. אחד המשחקים המפורסמים ביותר שנערך היה משחק ידידות בין הפועל ובית"ר ירושלים, בפתיחת עונת המשחקים 1970-1969, כמשחק הכנה לקראת העונה החדשה. המשחק נערך לעיני 5,000 צופים, ואת בעיטת הפתיחה בעט ראש העירייה טדי קולק. השער היחיד במשחק הובקע שלוש דקות לפני סיום המשחק על ידי השחקן אלי בן רימוז' מהפועל ירושלים.
נקודה מס' 2 – הווילה של דג'אני, הצפירה 24
נפנה מרחוב רחל אימנו ימינה לרחוב רות. נפסע ברחוב רות – הסתכלו בבתים שמימין ומשמאל, בתים מקוריים של השכונה, בתים שנבנו על ידי חמולת דג'אני. משפחה מוסלמית זו בנתה בתים לבני המשפחה ברחוב רות 4, 6, 8. הבית ברות 8 היה ביתו של הרופא ד"ר מחמוד דג'אני והשתמר בשלמותו הארכיטקטונית. ברחוב קליין מס' 10 הסמוך בנתה משפחת דג'אני בית דירות להשכרה. כל האזור כונה "הרובע של דג'אני". מהרו לצלם את המבנים כי חלקם ייעלמו עקב פעילותם הנמרצת של יזמי נדל"ן, אם עיריית ירושלים לא תייחד אותם לשימור מלא. פנו שמאלה אל רחוב הצפירה ועמדו מול בית מס' 24.
הבית שכונה הווילה של דג'אני, נבנה בשנות ה-30 ויש בו כמה אלמנטים מיוחדים. הבית תוכנן בשנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י אחד מחשובי האדריכלים הערביים ספירו חורי, ונבנה עבור עבד אל מוחסאן דג'אני. זהו בית חד-קומתי עם שני אגפים בולטים, מכיוון שנבנה כבית "ליוואן" ערבי מסורתי, חדר מרכזי גדול ושורת חדרים משני צידיו. מבואת הכניסה הסגורה באריחי זכוכית (ורנדה קזאזי) מצופה באריחי קרמיקה ארמניים שמעטרים עוד בתים רבים בירושלים. האומן הארמני הוא דוד אוהונסיאן שעבודותיו היו שם דבר.
מי הייתה משפחת דג'אני ? משפחת דג'אני מהוותיקות והמיוחסות בעיר. בבעלותה היה עד 1948 האתר המוכר כ"קבר דוד המלך" בהר ציון וכן המבנים הסמוכים לו. בהקשר זה, על מנת להבדילם ממשפחות אחרות בארץ הנושאות את השם דג'אני, נהגו הם לכנות את עצמם דג'ארני-דאודי (על שם דוד המלך). בעבר כיהנו כמה מהם בעמדות חשובות בחיי החברה והכלכלה בעיר, אך כיום נותרו רק אישים אחדים מבני דג'אני בעיר, בהם שני רופאים וסגן נשיא אוניברסיטת אל-קודס.
נקודה מס' 3 – וילה שרקסי, רחל אמנו 20
נמשיך ברחוב הצפירה, נחלוף על פני שרידיו של מתחם מתקופת המנדט הבריטי שכלל מגרשי ספורט ומועדון קצינים (ברחוב הצפירה 32-30) ונפנה שמאלה ושוב שמאלה לרחוב דוד אלרואי, נראה את הצד האחורי של וילה שרקסי שהיא יעדנו הבא, אליו נגיע בפנייה אל רחוב רחל אמנו 20.
זהו ארמון מונומנטלי משנות ה-30, שבנה הקבלן הערבי איברהים חאכי שכונה "שרקסי". שער כניסה מפואר, גינה רחבה, גרם מדרגות מלכותי, ארקדת קשתות בחזית כל קומה, מעקים מחוררים בחזית הארקדה, ועיבודי עץ קפדניים. הבית שימש את שגרירות צ'כוסלובקיה מזמן המנדט ועד 1948, אח"כ שכנה בו שגרירות חוף השנהב, ואח"כ מכון הרטמן, וכעת – השגרירות הנוצרית הבינלאומית לירושלים. עץ התמר בחזית הבית מסמל את הברכה השורה על הבית, לפי האסלאם. בחזית עדיין ניצבת המזרקה המקורית – המסמלת את החידוש והמודרניות, לעומת באר או בור מים.
אגב, תנו מבט בגן המשחקים הנמצא מול הבית בפינת הרחובות רחל אמנו וחזקיהו. הגן מסתיר סוד אליו תחשפו בהמשך...
קטמון היא שכונה קוסמופוליטית. כיום שוכנות בה כמה נציגויות דיפלומטיות – הקונסוליה האיטלקית ברחוב כ”ט בנובמבר, הקונסוליה היוונית ברחוב רחל אמנו וזו שבבית מולנו – השגרירות הנוצרית הבינלאומית. בעבר היו בה עוד שגרירויות רבות – שגרירות קוסטה ריקה (2006-1982) – ברחוב בוסתנאי, שגרירות אורוגוואי (1980-1957) – ברחוב רחל אמנו, לשעבר בית גוליאס מתיא מורק, שגרירות ונצואלה (1990-1980) – רחוב רחל אימנו, לשעבר בית עבדין בי חושיימי, שגרירות חוף השנהב (1990-1980) – בבניין ממש פה, הקונסוליה המצרית (עד 1948) – בצומת הרחובות רחל אמנו ותל חי, הקונסוליה הלבנונית (עד 1948) – ברחוב כובשי קטמון 32. הקונסוליה הסורית (עד 1948) – ברחוב יהואש פינת רחל אמנו. הקונסוליה העיראקית (עד 1948) – ברחוב חזקיהו המלך. הקונסוליה הבלגית (1975-1949) – בבית פנסיון לוירר ברחוב רחל אמנו, הקונסוליה הפולנית (1967-1949) – ברחוב רחל אמנו, לשעבר בית עבדין בי חושיימי.
נקודה מס' 4 – בית מילקן, רחל אמנו פינת תל חי 13
נמשיך ברחוב רחל אמנו לבית מס' 24 במפגש עם רחוב תל חי.
בשנת 1932 בנה גו'ליוס מתיא מורקוס, איש עסקים ערבי-נוצרי, את ביתו כאן. באותם ימים הייתה קטמון שכונה ערבית ברובה, ובבתי מידות כדוגמת זה של מורקוס התגוררו בעלי הון. ב-1934 כתוצאה מחוב שהצטבר ולא שולם נאלץ מורקוס למכור את המבנה להרמן אימברגר, נוצרי טמפלרי מן המושבה הגרמנית, שהיה האדריכל שתכנן אותו. לאחר קום המדינה הפך המבנה לרכוש המדינה, ובין שימושיו השונים שכנה בו שגרירות אורוגוואי עד 1980. השגרירות נסגרה במחאה על "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שנחקק באותה שנה. לימים נמכר המבנה ליזמים פרטיים, שביקשו להוסיף למבנה החד-קומתי שלוש קומות נוספות. התוכנית נתקלה בהתנגדות, בשל ייעודו של המבנה לשימור. הפתרון שמצאו היזמים היה הזזת המבנה המקורי כולו בטכניקה מיוחדת על גבי מסילות למרחק של כמה עשרות מטרים, עד למקומו הנוכחי. מומחים פולנים הובאו לתכנן ולבצע את המבצע המסובך הזה, הראשון מסוגו בארץ. הם בנו יציקות בטון סביב הבית, וקשרו בכבלי פלדה את הבניין למסילות, ואז ניסרו את יסודות הבניין. מערכת מסובכת ומרשימה של ג'קים הידראוליים וכבלים דחפו ומשכו את הבניין – והבניין החל לנוע! הזזת הבית ארכה מספר חודשים, כיוון שהיה צורך לחזק את המבנה בכל שלב ולהעביר את המכשור המסובך. הזזת הבניין אפשרה ליזמים לבנות קומת מרתף חדשה, מעבר למגרש הגדול שנוצל לבתי דירות. על המגרש שהתפנה הם בנו את הבית החדש שתכננו. היה זה הניסיון הראשון בישראל להעתיק בתים המיועדים לשימור, והוא הוכתר בהצלחה. כיום שוכן במבנה המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, על שמו של הנדבן היהודי-אמריקני מייקל מילקן.
בתי רחוב רחל אמנו שימשו השראה ורקע בספרו של אלי עמיר אהבת שאול, המתאר את החיים בירושלים הישנה.
נקודה מס' 5 – וילה נאמארי, כ"ט בנובמבר 21
נעלה ברחוב תל חי ונפנה ימינה לרחוב כ"ט בנובמבר 21. כאן ניצבות וילות של משפחת נאמארי.
"שכונת נאמארי" היא כינוי לרצף של בתים ברחוב כ"ט בנובמבר – מספרים 19, 21, 23, של כמה מבני משפחת נאמארי, שהייתה משפחה מוסלמית אמידה, אשר בנתה את בתיה בסגנון הערבי המסוגנן והמרווח, כמקובל בשכונה באותם ימים. במקור היו הבתים חד-קומתיים, כיום נוספו עליהם תוספות בנייה לצורכי מגורים בדרך כלל. תוספות הבנייה על הבנייה הערבית המקורית הן אחת ממאפייני התפתחות קטמון כשכונת יוקרה ישראלית. בבית מס' 21 דלת ברזל מעוטרת, אריחי רצפה בדגמי שטיח גיאומטריים וגינה גדולה. באחד הבתים ששופצו והורחבו בקומות נוספות אף התגורר אהוד אולמרט כשהיה ראש עיריית ירושלים.
ממש ממול, ברחוב כ"ט בנובמבר 24 התגוררה "מלכת ירושלים". כן כן...
לא מעט מאנשי האוניברסיטה העברית התגוררו בשכונת קטמון. אחת המפורסמות מביניהם הייתה טרודה דותן מבכירות המחקר הארכאולוגי בנושא הפלשתים בארץ ישראל. "מלכת ירושלים" הוא שם סרטם של דני דותן (בנה של טרודה) ודליה מבורך על אודות טרודה, תושבת השכונה. כארכאולוגית, החפירות שהייתה מעורבת בהן היו בתל חצור עם יגאל ידין ,בעין גדי עם בנימין מזר, עם אמנון בן-תור באתינו (Athienou) שבקפריסין. היא חפרה בדיר אל בלח, שם התגלה מבצר כנעני-מצרי גדול ומספר רב של ארונות קבורה דמויי אדם (אנתרופואיד). עם סימור גיטין היא חפרה בתל מקנה (עקרון), שהתגלתה כעיר מתועשת ומתוכננת מהתרבות הפלשתית. היא הייתה אישיות מלאת חיים ואנרגיות, מוקפת חברים, קולגות ותלמידים. ביתה המרווח בשכונת קטמון שימש מקום מפגש קבוע לירושלמים ממגוון תחומי עיסוק, תורמים וחברים מרחבי העולם. צחוקה המהדהד של טרודה תמיד נשמע במפגשים אלו. היא הייתה דמות ייחודית ושימשה מקור השראה לרבים מתלמידיה.
אגב, בעת שינוי והרחבת בניין סמוך בכ"ט בנובמבר 33 נמצאה מחצבה עתיקה(!). לאורך הרחוב נחשפו מחצבות נוספות וכן בור מים רחב ממדים. רוב הממצאים תועדו וכוסו לטובת בנייה מודרנית.
נקודה מס' 6 – אתר רצח ברנדוט, צומת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי
נחזור לכיוון רחוב תל חי, נפנה בו ימינה ונעלה במדרגות לכיכר יצחק קליינברגר. נמשיך ברחוב הגדוד העברי עד למפגש עם רחוב הפלמ"ח. בנקודה זו אירע רצח שהסעיר את המזרח התיכון במלחמת העצמאות.
הרוזן השוודי פוֹלְקֶה בֶּרְנָדוֹט היה המתווך בין היהודים לערבים בארץ ישראל מטעם האו"ם, בימי מלחמת השחרור. התוכנית שהציע התבססה על עקרונות תוכנית האו"ם לחלוקה של ארץ ישראל (החלטת כ"ט בנובמבר), אבל תוך גריעת שטחים של המדינה היהודית כפי שנקבע בתוכנית החלוקה המקורית ותוך התעלמות מהישגי צה"ל במלחמה. בין השאר, הוא הציע לכלול את ירושלים והנגב בממלכת ירדן. ההצעה עוררה זעם בישראל. ביום 17.9.1948, יום לאחר שהגיש ברנדוט את תוכניתו לאו"ם, עברה כאן שיירת מכוניות בה נסעו הוא ואנשיו. ג'יפ, ובו שלושה מאנשי מחתרת הלח"י, חסם בנקודה הזו את השיירה, ומתוכו קפצו שלושה מתנקשים שירו בו ובמשקיף הצרפתי שישב לידו, והרגו אותם במקום. ההתנקשות עוררה הד תקשורתי בינלאומי רב, ובעקבותיה הוצאה פקודת מניעת הטרור והוכרז על הלח"י כארגון טרור, דבר שהביא לפירוק המעוז האחרון של אנשי הארגון בירושלים. אתר ההתנקשות נמצא ליד מחסום שהוצב ברחוב הפלמ"ח בימי המלחמה, כדי להפריד בין קטמון הערבית לשכונות היהודיות השכנות שמדרום – תלפיות, ארנונה, מקור חיים וקיבוץ רמת רחל.
אחרי שהסתובבתם בשכונה וראיתם לא מעט בואו ננסה לעשות סדר. הבנייה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. גם בתחילת התפתחותה המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות. הבתים הראשונים שנבנו עד שנת 1934 היו מבני אבן בני קומה אחת. למעשה עד שנת 1924 היו רק כעשרה בתים בשכונה, בשנת 1934 החלו לבנות בתים משותפים, עד ארבע קומות לצורכי עסקים, בעיקר לצורכי השכרה לפקידות ולקציני הממשל המנדטורי, בתים אלו שנבנו במטרה למקסם את שטח הבנייה על השטח הנתון, התאפיינו בשטח הציבורי הקטן מסביב למבנה, בחדרי המדרגות הפנימיים לקומות העליונות, ובהמשך עם מקומות חנייה לרכבים, בניגוד למבנים בני הקומה האחת שכללו שטח גינה נרחב בחזית הבית ובסביבתו, רובם בסגנון הבאוהאוס. השפה העיצובית כיום של הבתים והבניינים בקטמון הישנה נותנת ביטוי מודרני וחדשני בפן האדריכלי, תוך שמירה על הסגנון המודרני המוקדם של שנות השלושים יחד עם שימור הבנייה המקורית של שכונת קטמון הישנה, שהיא מן השכונות הוותיקות והמבוקשות בעיר.
נקודה מס' 7 – בית משפחת נתניהו, הפורצים 4
נמשיך שמאלה, מערבה, ברחוב הפלמ"ח עד למפגש עם רחוב כובשי קטמון. נפנה שמאלה לרחוב כובשי קטמון, ועוד פעם שמאלה לרחוב הפורצים עד בית מס' 4. בית האבן, בסגנון הבינלאומי, שנבנה בתקופת המנדט הבריטי, הייתה ביתם של פרופ' בן-ציון וצילה נתניהו מאז שבו מארצות הברית, בשנת 1948. פרופ' נתניהו היה חוקר יהדות ספרד בעל שם עולמי. כאן גדלו שלושת בניו יונתן, בנימין ועידו. יונתן הוא יוני נתניהו נהרג בשנת 1976 במבצע לשחרור החטופים הישראלים בשדה התעופה באנטבה אשר באוגנדה. בנימין נתניהו היה שגריר ישראל באו"ם ולימים ראש ממשלת ישראל. בן ציון נתניהו הוריש את הבית לבניו עדו ובנימין לפני מותו. בשנת 2016 רכש ספנסר פרטריץ', יזם נדל"ן אמריקאי ומקורב לראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, מהאח עידו נתניהו מחצית מהבית. פרטריץ' שילם 4.24 מיליון שקל תמורת חלקו בבית ונהיה שותף בו עם בנימין נתניהו.
נקודה מס' 8 – "בית התווים", בוסתנאי 8 פינת כ"ט בנובמבר
נתקדם לתחילת רחוב הפורצים לכיכר יוני (ע"ש יוני נתניהו) וניכנס לרחוב בוסתנאי. נרד ברחוב עד למפגשו עם כ"ט בנובמבר לבית מס' 8 ברחוב בוסתנאי הוא "בית התווים".
הבניין מעוצב ע"פ עקרונות הסגנון הבינלאומי ישר הזווית. מעל הכניסה יש גגון בטון ובחדר המדרגות קבוע חלון זכוכית מוארך.
את המבנה בן שלוש קומות, בנה עלי חמודא – חמודי שהיה בעלים של מספרה. עלי שהיה חובב מוזיקה, עיטר את סורגי הבית ושערי הכניסה מהברזל בעיטורי תווים, ולכן כונה הבית "בית התווים". אחד מלקוחותיו היהודים, בן משפחת אוטנזוסר, שכר את המבנה והכניס את משפחתו למגורים בו. ההחלטה לשכור את המבנה בקטמון נבעה משיקולי ביטחון, היות שהאזור היה בחסות הצבא הבריטי המגורים בשכונה נחשבו בטוחים. כאשר החלו המאורעות ובעקבות רצח הרופא היהודי בשכונה, החליטה ההגנה כי על שלושים המשפחות היהודיות שהתגוררו בקטמון לעזוב את בתיהם ולצאת למגורים באזורים יהודיים. משפחת אוטנזוסר התחלפה עם משפחת חורי הערבית שהיה לה בית בשכונת כרם אברהם. כל משפחה לקחה מעט רכוש במזוודות ושאר הרכוש נשאר בבתים כולל הפסנתרים. כאשר עזבו תושביה הערבים של שכונת קטמון בעקבות כיבוש מנזר סן סימון, נערך בשכונה מסע ביזה בבתי התושבים. רק אחרי שבועיים הצליחה המשטרה הצבאית להפסיק תופעה זאת, בין היתר נבזז "בית התווים", ולמעשה נשדד רכושם של משפחת אוטנזוסר.
שכונת קטמון ו"בית התווים" שימשו מקור השראה לספרה של שפרה הורן "היפה בנשים".
נקודה מס' 9 – בית רחה פריאר, רחל אמנו 33
נמשיך ברחוב בוסתנאי עד לכיכר רחה פריאר. נביט מולנו לבית מס' 33 ברחוב רחל אמנו שם התגוררה רחה.
רחה פריאר הייתה מייסדת עליית הנוער, המפעל להכשרת ילדי ישראל, הקרן למלחינים ישראלים. ציונית מעשית, סופרת ומשוררת, ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ירושלים, כלת פרס ישראל על מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער, וללא צל של ספק בעלת אחד מהסיפורים המרתקים ביותר בתחום השואה. בשנת 1932 הקימה פריאר בברלין את ארגון "עליית הנוער", שהפך לימים למפעל ההצלה והחינוך הגדול ביותר עבור 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, בתקופת השלטון הנאצי ואחריו .בזכות פעילותה זו ניצלו אלפי ילדים יהודיים ממכונת המוות הנאצית. אף כי בתחילה, מטרתו של ארגון "עליית הנוער" הייתה ממוקדת בעלייתו של נוער יהודי מגרמניה, עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. בנה של רחה, פרופ' שלהבת פריאר, הוא מדען חשוב, והיה אחד ממובילי פרויקט הגרעין הישראלי. הכיכר היפה בפינת כובשי קטמון, רחל אמנו, ובוסתנאי – נקראת על שמה: כיכר רחה פריאר.
לא הרחק מהכיכר, ברחוב משמר העם מס' 5 חי ופעל שנים רבות פנחס רביחיא, הסנדלר המיתולוגי משכונת קטמון. באוקטובר 2021 הוא הלך לעולמו בגיל 93. עד כשלוש שנים לפני מותו הוא עוד עבד בסנדלרייה שפתח ב-1951 ואף זכה בחייו שיזכירו אותו בשני שירים ידועים. פנחס הסנדלר, כפי שכולם קראו לו, נולד בדצמבר 1928 בשכונת מאה שערים. הוא גדל במשפחה דתית, אחד מבין שבעה אחים ואחיות. בגיל 9 ועוד לפני שלמד את לוח הכפל הוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולחפש פרנסה שתסייע למשפחתו. הוא עבד כסנדלר עוד לפני שהגיע לגיל מצוות. בגיל 14 הדביק כרוזים של האצ"ל ברחבי ירושלים. בגיל 16 ובמסגרת המאבק לגירוש הבריטים מהארץ הוא כבר נחשב ללוחם אמיץ, כינויו היה ברכיה והוא אפילו החזיק מספר אקדחים ברשותו. בשלב מסוים נעצר ע"י הבריטים, דווקא על הדבקת כרוזים של האצ"ל בלילות וישב בכלא לטרון עד ששוחרר. בהמשך, השתתף במבצעים של האצ"ל בירושלים.
במלחמת השחרור נפצע פנחס מכדור בכתף במסגרת קרבות ההגנה על ירושלים באזור שיח' ג'ראח. לאחר התאוששות ארוכה בבית חולים ושיקום, הוא שוחרר משירות צבאי פעיל והמשיך לשרת בהגנה האזרחית. בעקבות פציעתו ושחרורו ובסיוע משרד הביטחון הוא רכש בינואר 1951 את חנות הסנדלרייה ברחוב משמר העם 5 בירושלים שהפכה לביתו השני ולמפעל חייו.
פנחס הכיר בשמם את כל לקוחותיו, התעניין בהם ואהב אותם והם השיבו לו באהבה אין סופית. גם את רעייתו, יפה, תושבת השכונה הכיר בחנותו והם התגוררו ברחוב יורדי הסירה הסמוך. בלשון הציורית הייחודית שלו, בביטויים ובלשון ירושלמית של פעם, הוא דיבר עם כל אחד בשפתו. דיבר יידיש שוטפת עם החרדים בשכונה, דיבר ערבית אסלית, לדינו ועוד. הוא שירת שלושה דורות של לקוחות, אירח אלפי ילדי גנים ובתי ספר שהגיעו אליו ללמוד על המקצוע ההולך ונעלם. הנעליים והלקוחות המשיכו לזרום אליו מכל רחבי הארץ והעולם.
עם השנים הפכה החנות בקטמון למוסד שאף הוזכר כאמור בשני שירים אלמותיים: שירו של יורם טהרלב – על כפיו יביא :
"ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו..."
ושירו של דן אלמגור – ירושלים שלי:
"... אמר הסנדלר משכונת קטמון:
ירושלים שלי
הוא שבע שנים של גשמים בבלוקון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון,
שבת – הצגה ראשונה באוריון
גם קטמון ג' היא בשבילי..."
נמשיך ברחוב בוסתנאי כדי לעבור דרך סמטה לרחוב יורדי הסירה עד לבית מס' 8.
ברחוב יורדי הסירה 8, בעיקול הרחוב, הבית שנבנה בשנת 1937, היה ביתו של ח'ליל אל-סכאכיני, שהיה סופר, מורה, מנהיג ולאומן ערבי, מהחשובים שקמו לערבים עד תקופת המלחמה, מאנשי הרוח שטיפחו את הלאומנות הערבית ונאבקו בציונות בתקופת המנדט הבריטי. סכאכיני כתב יומן, שתיעד את זיכרונותיו משכונת קטמון עד ברגע בו נאלצו לעזוב אותה במלחמת השחרור (1948). יומן זה הוא אחד המקורות ההיסטוריים החשובים להכרת הווי החיים בשכונה בתקופה זו.
יומנו – "כזה אני רבותי" יצא בתרגומו של גדעון שילה, והוא מתאר בעניין ושטף את צד הערבים בזמן תקומת מדינת ישראל ובמלחמה. בספרו הוא מבכה גם את אובדנה של ספרייתו הגדולה, שבה היו עשרות אלפי ספרים. הוא נפרד מהם כאשר ברח למצרים בסיום הקרבות וכיבוש קטמון. שילה מעיר בספר כי ספרייתו הועברה בשלמותה לאוניברסיטה העברית, וכי בנותיו נוכחו בכך כאשר היו בארץ בביקור. כיום משמש בית סכאכיני כבית פרטי בחלקו התחתון, ובעליון – גן ויצ"ו.
נקודה מס' 11 – בית קזאזיה, חזקיהו המלך 44, פינת החי"ש
נלך לרחוב ביל"ו, נפנה בו שמאלה ונגיע לרחוב חזקיהו. מולנו בית החולים משגב לדך. בשנת 1888 נחנך ברובע היהודי בית החולים משגב לדך, בניהול כוללוֹת הספרדים. "מִשְׂגָב לַדָךְ" הוא ביטוי מקראי (תהילים ט, י), שמשמעו עזרה לנזקק. הנהלת המוסד הבטיחה לחבריה תמיכה רפואית תמורת תשלום דמי חבר. למעשה, זוהי קופת החולים הראשונה בתולדות היישוב בארץ ישראל, וכבר בשנה הראשונה נרשמו בה כ־300 חברים מבני כל העדות, וללא אפליה. בימי המצור על הרובע היהודי ונפילתו (1948) היה "משגב לדך" בית החולים היחיד שהעניק טיפול לפצועי הקרבות – שלושה רופאים וכמה אחיות ביצעו ניתוחים מסובכים בתנאים קשים ביותר. לאחר נפילת הרובע וחורבן בית החולים עבר המוסד למשכנו הארעי בשכונת קטמון. בשנת 1987 הוא נפתח מחדש במשכנו הקבוע, במבנה שלפנינו. "משגב לדך" שימש בית חולים ליולדות וכיום משמש כבית חולים כללי.
נפנה ימינה ונגיע לרחוב חזקיהו 44 פינת החי"ש.
זהו בית קזאזיה, בית ליוואן מפואר, אחד הראשונים שנבנו בקטמון בסוף התקופה העות'מנית, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הבית גדול ומרווח, ובו חדר מרכזי ושתי שורות חדרים מצדדיו, מדרגות מפוארות עם גינה יפה, כרכובים מסוגננים לתמיכת המרפסות, וחלונות עם אבן ראשה בולטת במיוחד. גגון רעפים משולש הנתמך בקשת עץ ובעמודי עץ מסוגננים. גגוני העץ הללו נדירים ביותר בירושלים, אך שכיחים בבתי פאר בטורקיה ובבלקן.
נקודה מס' 12 – מלון סמירמיס, החי"ש פינת מחלקי המים
נטפס במעלה רחוב החי"ש עד למפגשו עם רחוב מחלקי המים. בפינה הימנית הרחוקה ממקום הגיענו שכן מלון סמירמיס.
המלון נבנה בידי ערבי-נוצרי, ונקרא על שם סמירמיס, מלכה אגדתית שבנתה את העיר בבל ונטעה בה גנים על מדרגות גבוהות – "הגנים התלויים". האגדה מספרת שסמירמיס נולדה באשקלון.
במלחמת השחרור הייתה ידיעה שטענה כי השתכנה במלון מפקדה ערבית בפיקוד עבד אל-קאדר חוסייני, שהיה מפקד ירושלים הערבי, ודודנו של המופתי (בן-אחותו).
האווירה בעיר הייתה קשה: פיגועים וצליפות ביום ובלילה, והיהודים עזבו את האזורים המרוחקים והשכונות המעורבות, ועברו לאזורים יהודיים צפופים.
היה ברור למפקדת ההגנה כי יש לעצור את הסחף ע"י פעולת ראווה. מישאל שחם הובא לירושלים להיות מפקד העיר, כשהמטרה שהציב בפניו גלילי במינויו הייתה: "עשה למען ירושלים". הוא בחר במלון סמירמיס, למרות שהייתה התלבטות בינו לבין מלון "קלרידג'" (Claridge כיום מכון חזקיהו לילדי חו"ל), שם גם כן שכנו כנופיות. יואל קרסני היה מפקד מחלקת החבלנים ועליו הוטלה המשימה. הם הגיעו עם שני כלי רכב ב-5 בינואר 1948, ליל גשם, סערה וברקים. בעזרת רימון הם פוצצו את שער הכניסה, אך קול הנפץ נבלע בין כל הברקים...
במרתף המלון כבר הוצמדו מטעני הנפץ בקפידה אל התומכות העיקריות של הבניין, אלא שלא הצליחו להדליק את הפתיל הרטוב מהגשם...
מפקד החוליה ירד רגוע ושקט מאוד, ובסבלנות רבה קיצץ את הפתיל רווי המים, והחל להתקין פתיל חדש באולרו. הדבר נמשך כארבע דקות, ועתה היה הפתיל החדש מוכן. הנפץ האדיר החריד את שכונת קטמון. בעת הפיצוץ שהו במלון אורחים אחדים, ובהם סגן הקונסול הספרדי, סה"כ נהרגו 14 איש על פי גרסה אחת, ו-26 עפ"י אחרת.
למרות שמרבית אנשי הכנופיות לא שהו באותה שעה במלון, נדרש לערבים זמן רב להתאושש מן המכה. למחרת נקרא בן-גוריון אל הנציב העליון ונשאל – האם ההגנה אשמה? גולדה מאיר זימנה את שחם לבירור, והוא הראה לה את המברק של גלילי, שנתן לו הוראה כללית לפעול למען ירושלים. לאחר ששחם סיפר לה על ההתלבטות בין קרלרידג' לסמירמיס – גולדה נדהמה: במלון קלרידג' הייתה קבוצה של צ'כים, ובהם סגן הקונסול הצ'כי שאיתם היה מו"מ מתקדם על מספר אוניות נשק.
שחם הועבר מתפקידו בירושלים לפקד על השיירות. מלון סמירמיס נחרב כולו, ותחתיו נבנה בית חביב.
נקודה מס' 13 – מנזר סן סימון
נמשיך ברחוב מחלקי המים לנקודה הגבוהה בשכונה והמשמעותית ביותר בשכונה – מנזר סן סימון הניצב בלב גן פורח באותו שם. הגיעו אל צידו המזרחי של המבנה כך שתוכלו לראות את השער והחצר. זהו המנזר של קטמון.
למה נקרא סן סימון? מיהו אותו קדוש?
"והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש הייתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. וייקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום" (לוקאס ב, 24 וגו').
על פי המסורת הנוצרית כאן ביתו ומקום קבורתו של אותו שמעון.
מעל לפתח הכנסייה חקוקה כתובת יוונית בלוח שיש ובה מסופר על:
אברהמיוס נזיר מן מאדיטוס בונה המנזר הקדוש על חורבת הקבר הקדוש של קטמון של ימינו ועל האזור כולו סביב, בזמן הפטריארך קיריליוס השני בשנת 1859. ובמשך עשרים שנה ויותר נשא בסבל רב ובהוצאות כבדות כדי להקים על החורבות העתיקות הללו בנינים חדשים וכנסיה אלוהית, ובתוכה הקבר הקדוש של סנט. סימון, וכן להכשיר את הסביבה ולנטוע בה מאות רבות של עצי זית. וכל זה השלים באמצעיו והקדיש את הבניינים האלה לעדה הקדושה של הקבר הקדוש (של ישו). מפתחות המנזר הקטן הזה מסר להוד קדושתו הפטריארך של ירושלים איארותיוס ב-1879, לזיכרון עצמו ולהוריו.
הכתובת נחקקה ב-1881, ומעל לכתובת חקוקים בלוח אבן נוסף כלי עבודה שבהם השתמשו בוני הכנסייה: אזמל, צבת, קרדום, מחוגה, אנך, כלי מדידה, פטיש ומשור.
בצד הכנסייה בניין ששימש מעון קיץ לפטריארך היווני בירושלים, בניית המבנה הושלמה בשנת 1890, והוא שימש לאחר מכן כמעון גם לצלייני העדה היוונית-אורתודוקסית. בעבר גם שימש מעון לבעלי מוגבלויות – אלי"ן. עם ראשוני החוסים במקום נמנים נפגעי מגפת שיתוק הילדים שפרצה בארץ בשנת 1955.
ניתן לראות פגיעת כדורי רובה ופגזים ממלחמת העצמאות במעון הפטריארך.
בשטח המנזר נמצאות מספר מערות קבורה מעניינות ביותר:
נמצאו בהן שמות הנקברים, שמשתמע שהיו כהנים ממשפחה המוכרת לנו מן המקורות: ראש המשפחה היה יהוסף קלון בן שמעון ממשמר הכהנים ישבב וילדיו היו יוסף, שמעון, יחזק ושלומציון ברת גמלא.
עברו לצידו השני של המנזר לרחוב המפריד בין המנזר למעון הפטריארך.
במהלך מלחמת העצמאות תוכנן באפריל 1948 מבצע 'יבוסי'. המבצע נקבע לאזור הדרומי של העיר כאזור המשימות של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. קטמון שכנה על תוואי גבוה והיוותה עמדת-מפתח בשליטה על דרום העיר. כיבושה היה חיוני לשם הבטחת הקשר עם השכונות היהודיות בדרום העיר, שהותקפו מתוך קטמון והיו מנותקות מחלקי העיר היהודיים. קרב סן- סימון, הוא קרב חשוב ומרכזי במלחמת העצמאות והשליטה על ירושלים. בקרב זה נאמר ע"י בני מהרשק, הפוליטרוק של הגדוד שנלחם בקרב, המשפט שמסכם את הכול – "כשקר לך ויורד עליך גשם, גם לאויב קר ויורד עליו גשם. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף".
במנזר סן סימון בו ישבו כוחות ערביים מאנשיו של עבד אל קדר חוסיני בעיקר ממתנדבי אזור חברון, חיילם עיראקים ממתנדבי צבא ההצלה, כמאתיים וחמישים לוחמים.
הקרב החל ב-27.4.48 בידי מחלקה של הפלמ”ח שניסתה להתגנב למנזר מכיוון עמק המצלבה, ונתקלה בכוח עיראקי שיצא מהמנזר כפי הנראה גם למטרת סיור והיה במיקום גבוה יותר, כאשר התגלתה הנוכחות של שני הכוחות הם ירו ונסוגו כל אחד לעמדותיו.
ניסיון נוסף נערך יומיים לאחר מכן, כאשר כוח הצליח לחדור למבנה הסמוך במתחם שהיה ביתו של הפטריארך. הם פרצו את אחת הדלתות והשליכו רימון יד, איתרע המזל והחדר היה מחסן שמנים ודלקים והמבנה עלה בחלקו, במיוחד בגגו, באש ומאז כונה "הבית השרוף". בהמשך נוהל קרב שבו לא חדלו כוחות האויב בעיקר העיראקים להמטיר אש, במיוחד בסמטה בין מבנה המנזר ובית הפטריארך. בניסיון לעבור בסמטה נפגעו ונהרגו לוחמים מקרב אנשי הפלמ”ח. לימים נקראה הסמטה "סמטת המוות". הקרב המשיך, וחלקים מהמתחם והמנזר נכבשו בידי חיילי הפלמ"ח. כוח של מפקד הפלוגה אורי בן ארי פוצץ את שער הכניסה וכבש את המנזר. לאחר שעתיים החל קרב כיבוש מחדש של הערבים. המנזר הוקף בכוחות ערביים. המעטים שנותרו מבין הלוחמים היהודים, נלחמו בחירוף נפש כנגד שריוניות וחיילים שהופעלו כנגדם ולאחר יום לחימה במצור התברר כי יש כעשרה הרוגים וכשמונים פצועים לכוח העברי.
לאחר שהתברר כי המקום מוקף בידי כוחות ערביים רבים, התחמושת החלה לאזול והיו הרבה נפגעים בקרב המגינים, נערך דיון בבוקרו של הקרב. במטה החטיבה הוחלט כי הפצועים יעזבו עם חומר נפץ עליהם על מנת שיתאבדו כדוגמת קרב מצדה, והיכולים לסגת ייסוגו. בינתיים כוח תגבורת הצליח לחבור לכוח הנצור במחיר של הרוגים ופצועים, ועוד כוחות החלו לנוע לקרב. רבין שהיה מפקד הקרב החליט שלא תהיה נסיגה, ושידר להם להחזיק עוד קצת. שפר מזלם של הלוחמים בסן סימון והתברר בהאזנה של אנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) לתשדורות של האויב, כי מפקדם יצא להזעיק תגבורת ולא שב. כתוצאה מכך נפלה רוחם והחלה נסיגה של כוחות אויב. ההתאבדות ירדה מן הפרק. מעודדים מהמפנה בכיוון הקרב ונסיגת כוחות האויב, החזיקו הכוחות בעמדות וציפו לתגבורות. שתי שיירות של כוחות ערביים שנעו מכיוון חברון לעזור בקרב לכוחות הערביים נחסמו בדרכם בגוש עציון הוסיפו בעיה לכוח הערבי שספג אבדות קשות בשבע ההתקפות על המנזר במטרה לכבשו שוב ונכשלו. כל הסיבות הללו הביאו את התוקפים להחליט על נסיגה וכאשר הגיעו עוד כוחות למנזר על מנת להחליף את הנותרים מאנשי הפלמ”ח הסתיים הקרב על המנזר.
נקודה מס' 14 – אתר ההנצחה של נופלי קרב סן סימון
עתה, פסעו אל החלק של הגן שמצפון למנזר אל אתר ההנצחה של נופלי הקרב על סן סימון.
כאן נספר את המשך הסיפור לאחר שהוכרע הקרב.
בשעה 17:00 נכנסו אנשי החי"ש למנזר והחליפו את הפלמ"חניקים.
בקרב הערבים הצרים התערער הבטחון העצמי ונחלש הלחץ לאחר שנכשלו בהסתערויות על המנזר ועל התגבורת שתקפה אותם מן העורף. פלוגה ומשוריינים של חי"ש ירושלים ומחלקה של הגדוד הרביעי החלו נעים לכיוון קטמון. הכוחות הערביים התמוטטו ונסוגו לירכתי שכונת קטמון. באותו זמן נתקבלה בקשר של הנצורים הודעה שהערבים מתחילים לסגת. הקרב הוכרע. אחר כך פונתה כל שכונת קטמון מתושביה.
לרבים זכורה השירה של הלוחמים שנשאו את הפצועים באלונקות דרך שכונת רחביה, כשמכל הבתים נשמעות קריאות תמיכה בחיילים.
בקרב על קטמון היו לגדוד הרביעי ולגדוד החמישי אבדות רבות: 21 הרוגים ו-83 פצועים. מתוך 120 הלוחמים שכבשו את המנזר, רק 20 יצאו בכוחות עצמם.
כיבוש קטמון הביא ליצירת חיבור בין שכונות הדרום של העיר: השכונות מקור-חיים, תלפיות, וקיבוץ רמת-רחל חוברו לרצף היהודי.
האנדרטה מולה אנו ניצבים עומדת על החומה בקצה רחבה מרוצפת ובסמוך למדשאה. בקיר מצויה מגרעת ובה לוח מתכת ועליו חקוקים שמותיהם של לוחמי הפלמ"ח שנפלו בקרב, סמלי צה"ל והפלמ"ח, התאריך תש"ח 1948, והמשפט מעל שמות החללים: "כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ הלב". סיפור הקרב שנכתב על ידי המשורר חיים גורי שלחם כאן, חרוט על לוחות מתכת המוטבעים בחומה לצד האנדרטה.
לסיום
את שכונת קטמון בה סיירנו נהוג לכנות היום ''קטמון הישנה''. ראשיתה של השכונה ובתיה הראשונים הוקמו כאן, בסמוך למנזר. השכונה צמחה והתפתחה ונחשבת לאחת היפות והיוקרתיות היום בירושלים. מדרום מערב למקום בו אנו נמצאים ממוקמת שכונת "קטמונים".
קטמונים (או גוננים, בשמה העברי) היא שכונת לווין של שכונת קטמון, המורכבת למעשה מ-8 תת-שכונות.
בשנת 1952, החלו להיבנות מדרום לשכונת קטמון שיכונים לעולים החדשים שהגיעו לארץ עם שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. כמו רוב השיכונים בארץ, הדירות שהוקמו היו קטנות למדי, אך הקרקעות סביבן היו נרחבות יחסית, מתוך כוונה לאפשר לעולים להפיק יבול חקלאי מסוים. בזו אחר זו נבנו השכונות גונן א', ב', ג', ד, ה' (אשר קרויה גם סן סימון, על שם המנזר השוכן בה) ו- ו' , ונקראו כך לפי סדר הקמתן.
בסוף שנות ה-50 הוקמה אף שכונת גונן ח' ובתחילת שנות ה-60 נבנתה גונן ט'. שמות הרחובות בשכונת גוננים קרויים בעיקר על שם מנהיגים וחכמים יהודים מתקופת הבית השני והרחוב המרכזי בה הוא רבן יוחנן בן זכאי.
מכאן תוכלו להמשיך לסיור בפארק המסילה העובר בסמוך לגבולה הדרומי של השכונה לכיוון נקודת המוצא לסיור בעמק רפאים. פארק המסילה נושק כיום לתשע שכונות בדרום ירושלים, מתיאטרון החאן הצופה אל חומות העיר העתיקה, דרך השכונות בקעה, המושבה הגרמנית, הקטמונים, תלפיות ובית צפפא ועד לגן החיות בדרום העיר. פארק המסילה סלל דרך חדשה בירושלים, שינה את פני המרחב בדרום העיר, העלה במאות אחוזים את כמות רוכבי האופניים והולכי הרגל במרחב והוביל ליוזמות והצלחות נוספות, בהן: פארק גוננים, תחנות הקריאה על פארק המסילה, הבוטקה בקטמונים, רכבת בעמק – תומכים במעבר הרכבת הקלה בעמק רפאים ועוד.
אנחנו רוצים להיות קשובים לבקשות שלכם.
מזמינים אתכם לספר לנו על מקומות ותכנים ירושלמים נוספים אותם תרצו לחקור ולהכיר.
