לפני כמאה שנה הוקמה בירושלים שכונת גנים ציונית – עם שיק: רחביה.

רחביה היא אחת מתוך שש שכונות הגנים שהוקמו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים. השכונה שנקראה בהתחלה "ג'נג'רייה", הוגדרה כשכונת גנים, סגנון אדריכלי שמקורו באירופה ויושם גם בארץ ישראל. השכונה כללה רחובות קטנים, מגרשים פרטיים ועליהם בתים בני קומה או שתיים והרבה שטחים ירוקים ללא מפעלים או מוקדי רעש.

השכונה הוקמה על שטחים שנרכשו מהפטריארכיה היוונית אורתודוכסית שנאלצה, בעקבות קשיים כלכליים להחכיר אדמות רבות ברחבי ירושלים החדשה. שמה של השכונה ניתן לה כסימן להתרחבות והיאחזות בעיר. רוב מקימיה היו בני העלייה השנייה שגרו בתחילה במקומות שונים בעיר ובהמשך עברו לשכונה החדשה והאטרקטיבית.

האוכלוסייה בשכונה אמנם לא התאפיינה בשיוך עדתי כלשהו אך האווירה בה הייתה של המעמד הגבוה בירושלים וסגנון החיים היה בהתאם. תושביה – בכירי התנועה הציונית, משפחות ספרדיות ארץ-ישראליות ויֵקים מבוססים העניקו לשכונה את ההילה האליטיסטית שנשמרת עד עצם היום הזה. בווילות הפאר נערכו קבלות פנים ומסיבות, רופאים ופרופסורים שיחקו במגרש הטניס, בתי הקפה המו אדם ואפילו מלך נרשם בפנקס התושבים. בשנות ה-30, הסצנה הציונית של עיר הבירה התרחשה ממש כאן.

נתן אלתרמן כתב בעיתון הארץ  (2.10.1936) את הטקסט הבא, דרכו ניתן ללמוד על האופי והאווירה:

מרצפות השכונה הומיות עד הלילה / קול מכוניות ירעם / בברק הצילינדרים נוסע ה"הי לייף" / רחביה ורחוב רמב"ן... / רחביה כזאת: עסקיה קטנים / "טניס פלאץ" "קפה וינה" או "קורסו" / וממול לקפה – הפגנות רבנים / ובפנים – ישיבות אפיקורסים / מגזוסטרה אל גזוסטרה נדברים ארכיטקטים / ודוקטור מול דוקטור גר.

גם כיום, בחלוף כ-100 שנה להקמת השכונה, ניתן לחוש את ייחודה ומטיילים רבים מבקרים בין רחובותיה ששמותיהם, אשר ניתנו להם על ידי מקימי השכונה, מנציחים את גדולי המשוררים ופרשני התורה של ימי תור הזהב בספרד.

 

1. טחנת הרוח של רחביה

רחוב רמב"ן 8

טחנת הרוח של רחביה היא מבנה בן כ-150 שנה. זוהי אחת מתוך טחנות קמח רבות שפעלו בירושלים בשלהי התקופה העות'מנית כאשר שטחים גדולים בסביבה שימשו כשדות חיטה. היא הוקמה על ידי אנשי הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, בתקופה שאדמות רחביה וסביבותיה היו בבעלותה בשביל לכלכל ולהזין את אלפי הצליינים שעשו דרכם לירושלים. טחנה זו, בדומה לטחנת הרוח המפורסמת של מונטיפיורי במשכנות שאננים, פעלה בטכניקה של הנעת כנפיים בכוח הרוח עד הגעת טחנות הקיטור לירושלים ואז השימוש בה פסק.

הטחנה שימשה בהמשך למגורים של משפחות שונות, ביניהן משפחת האדריכל אריך מנדלסון שאף הוסיף מבנה חד קומתי ממזרח לטחנה ואירח בו את שמנה וסלתה של העיר. לאחר הקמת המדינה הושכרה הטחנה במשך מספר שנים לממשלת הולנד שראתה בטחנת רוח את אחד מסמליה המרכזיים והשתמשה במבנה למגורי הקונסולים שלה בעיר.

עם השנים הוזנח מבנה הטחנה ויועד להריסה אך מאבק של תושבי האזור הציל אותו, והוא משמש כיום כמרכז קניות ואירועים ובעיקר מייצג וממחיש את התקופה שקדמה להקמת השכונה ואת ימי הבראשית שלה.

 

2. בית ילין

רחוב רמב"ן 4

בתמונות הראשונות של רחביה ניתן לראות את ביתם של אליעזר ותלמה ילין עומד בודד בלב השטח, כשלצידו עוברת דרך עפר, זו שלימים תהפוך לרחוב רמב"ן המרכזי כל כך בירושלים. בית משפחת ילין, היה המבנה הראשון בין בתי השכונה, נבנה בשנת 1924 בשילוב של הסגנון הבינלאומי, הטיפוסי לאדריכלות בתקופת המנדט הבריטי, עם אלמנטים מקומיים מזרחיים של קשתות וכותרות עמודים. את הבית תכנן אליעזר ילין (1945-1888), בעל הבית ואדריכל במקצועו.

אליעזר היה בנם של איטה ודוד ילין, ממחיי השפה העברית ומייסד המכללה העברית הראשונה למורים בארץ ישראל, ונכדו של יהושע ילין, מראשוני שכונת "נחלת שבעה", השכונה השלישית מחוץ לחומות. תלמה ילין (1959-1895) הייתה צ'לנית ידועה ומורה למוסיקה. תלמה הייתה בתם של שושנה והרברט בנטוויץ', משפטן ופעיל ציוני בולט, שעזרו לזוג כלכלית על מנת שירכשו את המגרש ויבנו בו את ביתם. משפחת ילין אירחה בביתה את מפגשי התרבות של תושבי רחביה בשנותיה הראשונות, שלוו בצלילי נגינתה של תלמה. בחזית הקדמית של הבית בולט מבנה מלבני מעין גומחה שיוצאת מחדר המגורים ונבנתה כבמה עליה הופיעה תלמה ילין בנגינה בצ'לו אל מול הקהל הירושלמי. מרג'רי בנטוויץ', אחותה של תלמה תיארה את האווירה החמה והנעימה ששררה בבית:

הבית שברחוב רמב"ן 14 ברחביה, על חדר המגורים הנאה שלו, בעל החלון הגבוה והרחב, שעל אדנו ניתן היה לשבת, היה תמיד פתוח, קבלת־האורחים היתה חמה, והפסנתר הזקוף זכה שינגנו בו ללא הרף. הריהוט היה בצבעי חום וזהב חמים, והאור שחדר בעד לווילונות הזהובים העטה הילה על הכל. במרכז החדר ניצבה מחתת־גחלים גדולה עשויה נחושת.

(מרג'רי בנטואיץ', תלמה ילין, מחלוצי המוסיקה בארץ ישראל, עמ' 57)

במשך כמה שנים הפעילה תלמה בבית את גן הילדים הראשון בשכונה.

לפני מספר שנים נרכש הבית על ידי תושב חוץ. על אף שהבית היה כלול בתוכנית שימור אתרים, במסגרת תמ"א 38 הרס הבעלים החדש חלקים גדולים מהבית והותיר בעיקר את החזית המקורית. הדבר עורר מאבק של המועצה לשימור אתרים, של צאצאי משפחת ילין ושל תושבי רחביה.

בבית הסמוך, ברחוב רמב"ן 16, התגורר חיים סלומון, נכדו של יואל משה סלומון, שהיה פעיל מרכזי בירושלים ובביתו החלה לפעול חברת תרופות קטנה שלימים התפתחה לחברת "טבע".

 

3. יד יצחק בן צבי – צריף הנשיא

הכניסה למתחם יד בן צבי מרחוב אבן גבירול 14

בין מקימי שכונת רחביה נמנו בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן צבי, מאנשי העלייה השנייה. לאחר רכישת המגרש לא נותר בידם מספיק כסף לבנייה והם נאלצו לבנות צריף עץ ששימש קודם לכן את הצבא הבריטי ובו התגוררו במשך כמה שנים. לאחר הקמת המדינה תרמו את הצריף לקיבוץ בית קשת בגליל התחתון לזכר בנם עלי שנהרג שם במלחמת השחרור.

בסמוך לצריף הקימה רחל ינאית מרכז חינוכי שבו הוכשרו בנות ארץ ישראל לחקלאות. בין היתר פעלה במקום משתלה שהופעלה על ידי הבנות. בשלהי שנות ה-20 עברה החווה החקלאית לאזור תלפיות ועל שטחה הוקם בית החלוצות בו הוכשרו עולות חדשות למקצועות שונים. בהמשך שימש המקום כתחנת השידור של ההגנה וכיום שוכן בו יד בן צבי ומכון בן צבי לחקר יהדות המזרח.

יצחק בן צבי עסק גם במחקר תולדות עם ישראל וארץ ישראל, והתמקד בחקר קהילות המזרח. בשנת 1952, לאחר פטירת הנשיא הראשון חיים ויצמן, נבחר בן צבי לנשיאות) המדינה. בן צבי היה הנשיא היחיד שנבחר לכהן כנשיא 3 פעמים. והזוג אמור היה לעבור למשכן מכובד: בית שוקן שעל גבול טלביה. רחל ינאית סרבה ואמרה:

אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. בצריף הקטן היה מרכז ההגנה בירושלים, שם נפגשנו לראשונה עם אנשי העלייה השלישית, ובו גדלו בנינו עמרם ועלי. נודע לי, שהממשלה חפצה, כי נתגורר בארמון בית שוקן, אך אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות.

(י' כרמל, יצחק בן צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967)

וכך נשארו לגור בדירה בה התגוררו קודם. בחצר הבית הקימה מדינת ישראל שני צריפים גדולים שישמשו לקבלת פנים וכינוסים שונים.

אל הצריף כונסו עתיקות שהובאו מחפירות ארכאולוגיות ברחבי הארץ, חפצי אמנות ובהם השטיח המרכזי שתוכנן על ידי האמן והסופר עודד בורלא יחד עם רחל ינאית, ונארג על ידי פועלות "משכית" מאום אל-פחם. כמו כן הוזמנה מנורת עץ שהוכנה על ידי הפסלת בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית וכן חפצים שהוכנו במגוון בתי יוצר ונמסרו לנשיא מכל מגזרי העם.

סיפורים רבים סופרו במשך השנים על צניעותו ועממיותו של הזוג הנשיאותי. אחד מהם על אדם ששוטט ברחביה ושאל את הנשיא שצעד לבדו ברחוב איך להגיע לכתובת מסוימת. הנשיא הראה לו והוביל אותו לכתובת הרלוונטית. כשנודע לו מפי עוברים ושבים שזהו הנשיא, הגיב בן צבי ואמר: "זהו חלק מתפקידי, להורות את הדרך...". כן, ידוע המאבק שניהל בן צבי במשך עשר שנים נגד ועדת הכספים של הכנסת בדרישה נחרצת שלא להעלות את גובה משכורתו. הקריקטוריסט אריה נבון פרסם אז קריקטורה מפורסמת של הנשיא המפגין בפתח מעונו ואוחז שלט שבו כתוב: "אני דורש: לא להעלות משכורתי!".

הצריף הגדול משמש כיום כאולם הרצאות ואירועים של יד יצחק בן צבי והצריף הקטן ככיתת לימוד.

 

4. בית דב יוסף

רחוב אלחריזי 22

אחד הבתים המיוחדים בשכונה הוא זה של בני הזוג דב וגולדי יוסף. דב יוסף, או בשמו המקורי ברנרד ג'וזף, עלה ארצה מקנדה ושימש כאחד מעורכי הדין הבולטים בשוק הפרטי. עם השנים החל לשאת בתפקידים ציבוריים שונים כשבשיאם של ימי מלחמת השחרור מונה למושל העיר ירושלים והיה צריך לדאוג לצרכיה האזרחיים בתנאי מצור קשים. במהלך המלחמה נפלה בִּתו לילה-נעמי בקרבות הנגב. לאחר הקמת המדינה שימש כשר האספקה והקיצוב וכונה בפי העם "שר הצנע". התפקיד ניתן לו לאור הצלחתו כמושל ירושלים בזמן המצור, להנהיג סדר בחלוקת מצרכי המזון למרות המחסור החמור. אחד הקיצוצים שהנהיג אז דב יוסף הוביל למחאה נמרצת: הקיצוץ בנייר לעיתונים. ב-1950 הודיע שר הצנע לבעלי 14 העיתונים היומיים הפופולרים בארץ על קיצוץ מכסות הנייר ב-35 אחוזים. למחרת יצאו העיתונים למאבק בהובלת עורך ''מעריב'' עזריאל קרליבך שכתב: "הממשלה הרעה הזאת מתכוונת לחסל את העיתונות העברית. סך החיסכון למדינה יעמוד על 25 אלף לירות עלובות". הקיצוץ בוטל כעבור מספר חודשים עקב מחאת קוראים.

את ביתם החלו גולדי ודב לבנות בשכונה כבר בשנת 1929 בסגנון ספרדי מורי-כפרי, המכונה "פואבלו אספניול" (Poble Espanyol). בשונה מהמקובל בירושלים וברחביה באותם הימים הוא בנוי מבטון ומכוסה טיח לבן ולא מצופה אבן, כמקובל בירושלים וכנדרש על פי חוק העזר העירוני. עד היום הבית שמר על אופיו ויופיו, כאשר הצמחייה סביבו מוסיפה למראהו הנאה. במהלך שנות ה-50, כדוגמה אישית, גידלו הזוג בחצר הבית ירקות שונים ותרנגולות מטילות כדי ללמד את הציבור כיצד מומלץ לנהוג בימי צנע.

בבית הסמוך, רח' אלחריזי 24, התגוררו מנשה ורחל אלישר. מנשה, בן למשפחת אלישר הענפה היה איש עסקים, אשתו רחל הייתה בת למשפחת קוקיא, במקור מגאורגיה, משפחה שהייתה פעילה ברכישת אדמות בירושלים.

 

5. גן הג'ירפה

צמוד לקיוסק, רחוב רמב"ן 24

את שכונת רחביה תכנן האדריכל ריכרד קאופמן שהוזמן ארצה על ידי ארתור רופין בשביל לתכנן ערים ושכונות חדשות. את רחביה הוא תכנן עם רחובות סימטריים ובליבה שדרת ירק מרכזית שרגליה ברחוב רמב"ן וראשה ברחוב קק"ל. בקצה הדרומי של השדרה תוכנן גן משחקים לילדי השכונה, אולם בשנים הראשונות, כשעוד לא היו ילדים, הסכימו התושבים שהמקום יוחכר ויוקם בו מגרש טניס, או כפי שקראו לזה אז: "טניס פלאץ". בתום שלוש שנים בהן תפקד המקום כמגרש טניס, התרגלו תושבי השכונה וסירבו לוותר עליו לטובת הקמת גן משחקים לילדים. כך כותב השופט גד פרומקין בספרו:

ראו חברי הטניס את המקום כי טוב, ולא רצו לעזבו ולטרוח ללכת למקום מרוחק. וכמה מחברי הטניס היו גם חברים בוועד והעבירו החלטה לרצונם של משחקי הטניס. ראיתי בזה קיפוח הילדים ופרשתי מועד השכונה שעמדתי בראשו.

(גד פרומקין, דרך שופט בירושלים)

 

הזמני כאמור הפך לקבוע ורק בשנות ה-50, לאחר דיונים וויכוחים רבים, הוסב השטח לייעודו המקורי אותו כגן משחקים.

שמו המקורי של המקום היה "גן אליעזר ילין" על שמו של ראשון בוני הבתים בשכונה, אך שמו העממי הוא "גן הגי'רפה" וזאת בשל פסל של ג'ירפה על גגו של הקיוסק הניצב מזה שנים רבות בצידו המערבי של הגן. הפסל הוא מעשה ידיו של הצייר והפסל אברהם יכין, אחיו של בעל הקיוסק בעת שהוקם (עזרא יכין). הג'ירפה כונתה על ידי תושבי השכונה בשם ''יאן ההולנדי'' על שם חותנו ההולנדי של אברהם יכין – יאן ואן הולסט חסיד אומות העולם.

בצידו המזרחי של הגן יש חנות פרחים ותיקה, השכירות ששילמו הקיוסק וחנות הפרחים לועד השכונה, שימשו כאחד מסעיפי ההכנסה בראשית דרכה של רחביה.

 

6. בית פרומקין – חבצלת

אבן עזרא 22 פינת רחוב רמב"ן 26

זהו ביתם של חנה והשופט גד פרומקין (1960-1887), שהיה היהודי היחידי שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של המנדט הבריטי. בחזית הבית היפהפה חקוק השם 'חבצלת', שנתן פרומקין לבֵיתו על שמו של העיתון החשוב שאותו ערך והוציא לאור אביו ישראל דב פרומקין. עיתון החבצלת, הודפס בעיר העתיקה משנת 1863, היה שופרה של הקהילה החסידית בירושלים, ונחשב לאחת מאבני היסוד של העיתונות העברית בארץ ישראל.

הבית נבנה גם הוא בסגנון "הבינלאומי" תוך שילוב אלמנטים מזרחיים כמו חלונות מקושטים ועמודים עם כותרות אשוריות. בנוסף, הבית נבנה בשיטות מודרניות במיוחד: קירות דקים, דלתות הזזה, הסקה מרכזית ועוד חידושים שטרם נראו בירושלים (והיה צריך להזמינם מעבר לים). את החומרים הביאו על גבי גמלים עד טחנת הרוח בכניסה לשכונה וממנה ברגל אל אתר הבנייה. פרומקין עצמו עקב בדקדקנות, אחרי תהליך הבנייה וכך הוא מתאר: "הייתי מקדיש תשומת לב מרובה לבניין ביתי ושבוע בשבוע הייתי עושה חצי יום בהתייעצות עם האדריכלים...ובוקר בוקר הייתי יוצא אל המגרש רכוב על סוס לבן...".

(גד פרומקין, דרך שופט בירושלים)

משפחת פרומקין חנכה את ביתה בשנת 1924 והמקום הפך מהר מאוד למוקד אירוח של נכבדי החברה היהודית והבריטית בירושלים: בכירי פקידי השלטון הבריטי, הנציב העליון, ראשי הציבור בירושלים – יהודים, מוסלמים ונוצרים.

במהלך שנות ה-60 רכשה את הבית ישיבת "נצח ישראל" בראשותו של הרב ישראל זאב גוסטמן, ניצול שואה שנחשב לאחרון דייני ליטא. הישיבה פועלת עד היום בבית ששמר על מראהו הייחודי כמעט ללא שינויים.

 

7. קבר יסון

רחוב אלפסי 10

במהלך שנות ה-30 התרחבה השכונה ונבנו בה בתי דירות בשביל לקלוט את גלי העלייה מאירופה. בשל המרד הערבי (1936-1939) נוצר מחסור בחומרי בנייה, ולכן נבנו חלק מהבתים בניגוד לתקנות הבנייה, ללא ציפוי אבן ירושלמית אלא עם טיח בלבד. כך ניתן להתרשם כאשר הולכים לאורכו של רחוב אלפסי.

בשנות ה-50, כאשר הכשירו שטח לבנייה במרכז הרחוב, פוצצו סלעים שנועדו לפלס את הקרקע לבניית בניין ברחוב אלפסי 10. במקום נתגלתה מערת קבורה מרשימה במיוחד של אדם בשם "יסון". הקבר חצוב בסלע, ומתוארך לימי בית שני. מערכת הקבורה כוללת מבואה, חצר פנימית ומסדרון ממנו מתפצלים שני חדרים ששימשו לקבורה עצמה. על הגג נחצבה פירמידה קטנה שלא נמצאה במקומה אך שוחזרה ומזכירה מעט את הקברים המונומנטלים מנחל קדרון בני אותה התקופה.

בקבר התגלו מספר כתובות וציורים ביניהם ספינות. על סיפון אחת הספינות מופיע השם יסון, כן נמצאה כתובת בארמית שפוענחה כך: "קינה חזקה עשה ליסון בן פאח... שלום. שבנית לך קבר ובא, היה שלום... כזו קינה חזקה יעשו לך הידידים שהיית... שלום חני... גדול מח... קינה כמו אלה, שלום." מתוך הממצאים בקבר ניתן להניח שיסון הקבור בו היה יורד ים. אולם קורות חייו המלאים נשארו בגדר תעלומה.

לאחר שהוחלט לשמר את המקום, קיבל הקבר את מס' הבניין שהיה אמור להיבנות במקום – אלפסי 10.

המשורר דן פגיס שלימד בגימנסיה רחביה הסמוכה, ניסה לעמוד על סודו של יסון בשירו "קבר יסון בשכונת רחביה":

יסוֹן, יַמַּאי עַרְמוּמִי מֵאַנְשֵׁי סוֹדוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ מַעֲמִיד פָּנִים שֶׁנִּקְבַּר הַרְחֵק מִיָּם בְּקֶבֶר נָאֶה, בְּעִיר קּודֶשׁ חֶדֶר בְּחֶדֶר טָמוּן הוּא, מְפואָר בְּעַמּוּד וּבְקֶשֶׁת, הוֹד וְשַׁלְוַת עוֹלָמִים נחצבו לוֹ בְּאֶבֶן הַגִּיר.

מאזנים, כרך ל"ו,  אדר א` תשל"ג, פברואר (1973)

 

8. בית אוסישקין – מחניים

רחוב אוסישקין 7 פינת רמב"ן 32

ביתם של מנחם ואסתר אוסישקין, וילדיהם רחל ושמואל. אוסישקין, מראשי הציונות, כיהן כראש ועד הצירים, ראש הקק"ל ובעוד שורה של תפקידים בתנועה הציונית. בירושלים התגוררו בבית מחניים שבשכונת מוסררה. לאחר רעידת האדמה בשנת 1927 הפקיעו הבריטים את הבית לטובת הנציב העליון הבריטי, ואוסישקין על אף מחאותיו נאלץ לעזוב ולהתחיל לבנות את ביתו החדש בשכונת רחביה המתפתחת. כזכר לביתו הקודם אותו אהב במיוחד, קבע מעל הכניסה לבית את המילה "מחניים" כשמו של ביתו הישן. את הבית עצמו מילא ברהיטים יפים, שטיחים מעוטרים וכדים גדולים. במרפסת המבנה הגדולה נהג אוסישקין להקים מדי חג סוכות סוכה ולארח את ראשי היישוב היהודי ובכירי המנדט הבריטי.

הרחוב הסמוך לביתו נקרא על שמו עוד בחייו, כאשר לרגל מלאת לו 70 שנה החליטו בשכונה לכבדו בקריאת רחוב על שמו. שם זה הינו חריג בין שמות הרחובות בשכונה שנקראים רובם ככולם על שמם של גדולי תור הזהב בספרד.

חיים וייצמן כתב עליו:

בשורה הראשונה של אלו שיישארו בזיכרונה של התנועה עמד מנחם מנדל אוסישקין, המנהיג המעשי של הציונות הרוסית, כשם שאחד-העם היה מנהיגה הרוחני... אוסישקין היה אדם בעל מרץ רב, קשה-עורף גדול ובעל שכל ישר ומוצק. אפשר ששכלו הישר היה מוצק יתר על המידה.

(חיים וייצמן, מסה ומעש, עמוד 64)

 

אוסישקין נפטר בשנת 1941, לא לפני שהשאיר הוראות מפורטות ללווייתו. הוא נקבר במערת ניקנור על הר הצופים, אותה ייעד להיות הפנתיאון הלאומי של גדולי האומה ועל קברו רוקנו שקיות אדמה שנאספו מיישובי קק"ל השונים. ברם, תוכניתו לא התממשה. לאחר קום המדינה, היה הר הצופים מובלעת מחוץ לגבולות המדינה הצעירה וחלקת גדולי האומה הוקמה בהר הרצל.

 

9. הגימנסיה העברית

רחוב קרן קיימת 14

בראש שדרת הירק אותה תכנן האדריכל ריכרד קאופמן נשמר מקום למבנה מרכזי. התוכנית המקורית הייתה לבנות כאן את בית הכנסת השכונתי אך בפועל השתכנה פה הגימנסיה העברית שנוסדה בשנת 1908 ועברה משכונת "זכרון משה" ל"שכונת הבוכרים" אך טרם מצאה לה מקום קבוע. מטרת מייסדי הגימנסיה הייתה החייאת התרבות העברית ושילוב ידע כללי עם היסטוריה יהודית וידיעת הארץ. בנוסף, הוקמה הגימנסיה במענה להורים שנמנעו מלשלוח את ילדיהם הצעירים לגימנסיה הרצליה שבעיר יפו. החידוש הגדול במוסד היה שילוב של לימודי מקצוע וגם לימודים משותפים של בנים ובנות, מציאות שעוררה ביקורת קשה מצד חוגי היישוב הישן החרדי בעיר שפרסמו פשקווילים כנגד התופעה.

עם המעבר לרחביה הפך המוסד למזוהה עם השכונה וקיבל את השם "הגימנסיה רחביה". המיקום בשכונת רחביה, שתושביה נחשבו לאליטה הירושלמית הקנה לגימנסיה מעמד יוקרתי, החינוך בה נחשב לאיכותי במיוחד ואנשי רוח חשובים נמנו בין מוריה ותלמידיה.

העיתונאי אליעזר יערי, מבוגרי המקום, כתב כך: "כל הדרכים הובילו לבית הספר. סמטאות משוררי ספרד – אברבנאל, אלחריזי, אבן גבירול, התנקזו לאבן עזרא, אלפסי, בן מימון ונמתחו במעלה הגבעה עד לראשה שם בנו את בית הספר...".

במהלך השנים למדו בו דמויות מוכרות שהשתלבו בהמשך במערכות המשפט, הפוליטיקה, ביטחון, אקדמיה, תקשורת ועוד ביניהן: יגאל ידין, אברהם שטרן (יאיר), אפרים קציר, עוזי נרקיס, רובי ריבלין, עמוס עוז, יוני נתניהו, מרים נאור, איילה חסון ורבים אחרים. בין המורים בגימנסיה היו – יצחק בן צבי, אפרים קציר, נפתלי טור מלכא, יצחק שלו ואחרים.

בוגר הגימנסיה יצחק שלו מתאר בספרו "פרשת גבריאל תירוש" את חוויית הלימוד לצד פעילות מחתרתית בשלהי תקופת המנדט. עלילת הספר נסובה סביב המורה הצעיר להיסטוריה גבריאל תירוש וחמשת תלמידיו- ארבעה בנים ובת היוצרים כיתה צבאית ומבצעים פעולות גרילה נגד פורעים ערבים במהלך פרעות 1936.

תלמיד נוסף, יהודה האזרחי, מתאר באופן משעשע בספרו "עיר אבן ושמים" את האווירה במוסד, את הפער בין תלמידי רחביה ובית הכרם ואת דמויותיהם של כמה מן המורים ביניהם הד"ר נתן שלם, מראשי אגודת המשוטטים העבריים:

הוא פתח ודיבר ואמר מיני דברים מופלאים על גיאולוגיה ועל דורי דורות ומהפכות גאולוגיות...ועל זה שפעם היו כל הרי יהודה הגבוהים מתחת לפני הים... ועוד כל מיני דברים שממש אי אפשר היה להאמין להם אילו נאמרו בפיו של סתם בן אדם.

נכון לשנת 2022 הגימנסיה עודנה אחד ממוסדות הלימוד הנחשבים בעיר. היא מונה כ-1000 תלמידים המגיעים אליה מרחבי העיר. ומדורגת שניה ברשימת התיכונים בירושלים, אחוז זכאי הבגרות בה עומד על 99%.

 

10. בנייני המוסדות הלאומיים

רחוב המלך ג'ורג' 48

עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, פעלו מספר ארגונים חשובים על מנת לקדם את ענייני העם היהודי. כתשתית להקמת המדינה הוקמו "המוסדות הלאומיים" שכללו שלושה גופים: הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן היסוד. בסוף שנות ה-20 של המאה העשרים החלו לבנות בקצה שכונת רחביה, על רחוב המלך ג'ורג', מבנה גדול שישמש משכן ומוקד פעילות לאותם גופים-מוסדות ציוניים.

הבניין המרשים שמקיף חצר גדולה תוכנן על ידי האדריכל יוחנן רטנר והחל לפעול באמצע שנות ה-30. הבניין נבנה ב"סגנון הבינלאומי" שהיה נפוץ באותם ימים, היה בן שני קומות, כלל שלושה אגפים הבנויים מסביב לחצר גדולה והתאים לאופייה של העיר ירושלים: מבנה החלקלקה (קיר משופע) הדומה לחלקלקה במגדל דוד, חלונות המזכירים את חרכי הירי בחומת העיר העתיקה ועוד.

הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי, הקרן הקיימת באגף הימני וקרן היסוד ישבה באגף השמאלי.

הבניין שימש כמוקד ממלכתי, בו נערכו טקסים ממלכתיים כגון הבאת ביכורים. ילדי ירושלים היו מגיעים לכאן ומביאים ביכורים לראשי היישוב היהודי, כפי שמתאר יהודה האזרחי, מילדי השכונה באותם הימים בספרו "עיר אבן ושמיים": "למשכן זה – לאחר שהושלמה בנייתו והעצים הראשונים נטעו מסביבו – הלכנו כולנו בסך, לבושי חולצות לבנות, סלינו על כתפינו, ראשנו עטורים, והבאנו (לקרן הקיימת) ביכורים".

בשל מרכזיותו של המקום, השתלטו עליו הבריטים במהלך אירועי השבת השחורה והחרימו מסמכים רבים הקשורים לארגון ההגנה. בליל כ"ט בנובמבר, לאחר היוודע תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, חגגו ורקדו ברחבה מול הבניין תושבי ירושלמים השמחים, יחד עם נציגי הנהגת היישוב.

ב-11 במרץ 1948, אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית השכנה שהיה דמות מוכרת לאנשי הביטחון של בניין המוסדות שכן נהג להסיע שתי מזכירות של הבניין על בסיס יומי, הגיע כמדי בוקר למקום והחנה את מכוניתו בצמוד לבניין. מכוניתו התפוצצה, מוטטה את הקומה השנייה של אגף קרן היסוד וגבתה את חייהם של 13 אנשים, ביניהם מנהל קרן היסוד לייב יפה.

כך מתאר יגאל לוסין בספרו "עמוד האש":

הלכתי לחדר הראשון... הדלת נקרעה מעצמת הפיצוץ, והייתה אפשרות לעבור. במבט אחד ראיתי שיש שם משהו מוטל על הארץ. התברר שזה היה לייב יפה... פגשתי את חיים הרצוג נושא את אשתו בזרועותיו, היא הייתה מעולפת וחיוורת מאוד... הבניין הזה שהיה כל כך מסודר, כל כך מטופח, כל כך מצוחצח, היה עכשיו כולו תוהו ובוהו ואנדרלמוסיה מוחלטת של תיקים ושל דם וזכוכיות.

פיצוץ זה היה השלישי בסדרת פיגועי טרור שידעה ירושלים במלחמת העצמאות.

סוד ירושלמי: באחד מחדרי הבניין היה משרד ועליו שלט עם שם בדוי – "שמעון פורמן". חדר זה שימש משרדם של ה"פורמנים": קבוצת מלווי השיירות הירושלמים במלחמת העצמאות.

המבנה שוקם, שופצו הבניין והחצר ונוספה למבנה קומה שלישית בסגנון דומה ליתר הקומות. והוא ממשיך לשמש את מוסדות התנועה הציונית גם היום.

 

11. בית הכנסת ישורון

רחוב המלך ג'ורג' 44 פינת שמואל הנגיד 30

בירושלים המתרחבת והמתחדשת של ימי המנדט היה צורך בבית כנסת אורתודוכסי מודרני שבו יתפללו צעירי ירושלים שלא ראו עצמם חלק מאנשי היישוב הישן וחיפשו להם בית כנסת ברוח אחרת. לשם כך התארגנו במהלך שנות ה-20 קבוצת צעירים, ברובם עולים חדשים, והקימו מניין משלהם במרכז ירושלים. רק באמצע שנות ה-30 החלו להקים את בית כנסת ישורון, בסמוך לשכונת רחביה והמוסדות הלאומיים. המקום מוכר כבית הכנסת האורתודוכסי-מודרני הראשון בירושלים ונסח התפילה בו הוא על פי מנהג אשכנז.

המבנה המרשים מתהדר בחזית קמורה ובחלונות צרים וארוכים וללא עיטורים. סגנון זה, המכונה "הסגנון הבינלאומי", הפך לנפוץ בימי המנדט ואפיין את השכונה וסביבתה.

בגלל מיקומו ובגלל תפיסת עולמם הציונית של מקימיו, הפך בית הכנסת למקום תפילתם של רבים ממנהיגי היישוב היהודי, גם כאלה שלא היו מתפללים בו בקביעות. עד היום שמורים בו מקומות לרבנים הראשיים, לראש הממשלה ולנשיא המדינה. עובדה זו תרמה לדימויו של בית הכנסת ישורון כבית הכנסת הלאומי המרכזי, למרות שמעולם לא הוכתר באופן רשמי.

לאורך השנים שימש בית הכנסת כאכסניה לאירועים מרכזיים כגון אזכרה במלאת שנה לטבח שיירת הדסה. כן התקיימו בו אזכרות לאישים מרכזיים, גם כאלו שאינם יהודים: אזכרה לזכרו של "הידיד" אורד וינגייט, אזכרה לזכרו של נשיא ארצות הברית רוזוולט בהשתתפות הרבנים הראשיים ואזכרה לווינסטון צ'רצ'יל. בית הכנסת אף ציין את יום ההולדת של המלך אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת ואת הכתרת המלך ג'ורג' השישי.

אחד האירועים המפורסמים שאירעו בו הוא אספת מחאה בימי המנדט בה קרע הרב יצחק הרצוג (1888-1959) מעל הבימה את הספר הלבן שאסר בין היתר על עליית יהודים לארץ. לימים בהשראת המאורע הזה, בנו חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה) , קרע באו"ם את ההחלטה ש"ציונות היא גזענות".

בבית הכנסת נמצאים ספרי תורה רבים ביניהם ספר תורה שהעניק הרב קוק זצ"ל, אז רבה הראשי של ארץ ישראל למייסדים, ספר תורה שהיה שייך לרב צבאי יהודי ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה וספר תורה שהובא ממינכן לאחר מלחמת העולם השנייה.

במגרש הסמוך, היכן שניצב היום בית אביחי ברח' המלך ג'ורג' 44, עמד בתחילת שנות ה-20 מחנה האוהלים של צעירי גדוד העבודה שבנו את בתי שכונת רחביה.

 

12. מנזר רטיסבון

שמואל הנגיד 26

אלפונס רטיסבון (1812-1884) נולד בשטרסבורג למשפחה יהודית אמידה והיה התשיעי מבין עשרה ילדים. לפני חתונתו המתוכננת לבת דודתו פלורה רטיסבון יצא לטיול באירופה. רטיסבון הצעיר שהגדיר עצמו אז כאתאיסט וטען כי הנצרות אמונה תפלה השתכנע על ידי ידיד לענוד ולו לרגע את ''מדליית הפלא'' -מדליה שהתפרסמה אז באזור כמרפאה חולים וממירה לבבות לנצרות. רטיסבון שהגיב לסיפור המדליה בלעג הסכים לנסות. כעבור זמן מה סיפר שהמדליה השפיעה עליו קשות והביאה לחיזיון של מריה אם ישו מוקפת אור. מיד לאחר החיזיון, ביטל רטיסבון את החתונה, המיר את דתו לנצרות והגיע לירושלים כאיש דת קתולי בשנת 1855. הוא ייסד את מסדר האחיות ציון והקים שורה של מנזרים ומוסדות חינוך קתוליים בירושלים ובעולם. בסוף המאה ה-19 בנה את המנזר הצרפתי-קתולי שקרוי על שמו. המנזר שימש גם כבית יתומים ובית ספר מקצועי.

אורכה של חזית המנזר כתשעים מטר והיא  מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס-בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים להם קירות עבים ותקרות בעלות קמרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בזמן בנייתו בלט המבנה במיוחד כיוון שהסביבה הייתה כמעט ריקה מבניינים, כיום הוא נבלע בסביבה אך עדיין מרשים במיוחד.

במהלך מאורעות תרפ"ט שימש המקום מחסה לבני שכונת רחביה, כפי שמתאר יהודה האזרחי, מילדי השכונה: "... הגיעו שני נזירים לבושי גלימות שחרות, שליחי ראטיסבון, והציעו את מנזרם המבוצר כמחסה לתושבי רחביה, עד יעבור זעם. והצעתם נתקבלה בתודה".

(יהודה האזרחי, עיר אבן ושמים)

לא הייתה זו הפעם האחרונה בה שימש המקום מחסה ליהודים, במהלך מלחמת השחרור, פונו אל המנזר הנשים והילדים של כפר עציון שנאלצו לעזוב את גוש עציון. עם נפילת הגוש הפכו רובם לאלמנות ויתומים. לאחר המלחמה, שכנו במבנה חלק מחדריה של האוניברסיטה העברית, עד שנבנה הקמפוס בגבעת רם.

בהמשך חזר האתר לייעודו המקורי וכיום, מלבד כנסייה ומנזר, שוכנים במתחם גם אכסנייה וסמינר תאולוגי נוצרי.

בסמוך למנזר, ברחוב שמואל הנגיד 18, עומד בית בן שלוש קומות שנבנה בסוף המאה ה-19 כבית מגורים למשפחה ערבית נוצרית. ב-1941 שימש בית הארחה לחיילים בריטים ומספרים כי ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל התארח במקום בעת שביקר בארץ. כך קיבל הבית את הכינוי בית צ'רצ'יל.