שביל הצפון - הזווית הנוצרית והמוסלמית

המרחב שמצפון לשער שכם כמו נסתר מן העין ואינו מוכר לרוב רובם של המטיילים, אך הוא עמוס באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, חלקם אתרים חשובים הקשורים בסיפורם של דמויות כמו פאולוס או סטפנוס ששמעם יצא בכל רחבי העולם, אולם מעטים יודעים על האתרים הקשורים בסיפורם המיתולוגי, כולל רבים מתושבי עיר הקודש. בסיור זה נצא להכיר מרחב עמוס מסורות, כנסיות וממצאים ארכיאולוגיים, לאורך דרך שכם ההיסטורית שמצפון לעיר העתיקה.

1. שער שכם
את סיורנו נתחיל, איך לא, מהשער הצפוני של חומת ירושלים - הלא הוא שער שכם. שער זה הוא ככל הנראה הראשון שנבנה מבין שערי ירושלים בעת בניית החומות הנוכחיות, בשנת 1538, בימי הסולטאן סולימאן המפואר. ריבוי העיטורים שמעליו (התעלמו מכיכר המדרגות שיורדת אליו, שהיא מודרנית) הופך אותו גם למפואר בשערי ירושלים. עובדה זו לא מפתיעה כשזוכרים שהסולטאן שיזם ומימן את בניית החומות הללו ישב באיסטנבול, מצפון לירושלים, כך שזה השער שמוביל לכיוון החשוב ביותר…
מה שכן מפתיע הוא לגלות ששער בשם זה ובמיקום זה נמצא כאן כבר למן המאה ה2 לספירה, עת ייסד הקיסר אדריאנוס את העיר הרומית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים החרבה מאז שנת 70. כבר אז נבנה במקום זה שער מרכזי ששמו היה שער שכם, ומאחוריו רחבה גדולה ובמרכזה עמוד - אולי העמיד עליו אדריאנוס את פסלו שלו - כפי שאפשר לראות בבירור במפת מידבא המפורסמת המציגה את ירושלים סביב שנת 600. עד היום נשתמר זכר השער הקדום בשמו של השער בערבית - באב אל עאמוד (שער העמוד). אם נתבונן היטב נשים לב שהגישה אל השער הנוכחי היא על גבי גשר, שכן מתחת לשער הנוכחי עדיין ניצבים השערים הקדומים לו, כולל השער מן המאה השנייה. את השער המרכזי הרומי לא נוכל לראות שכן הוא נהרס על ידי השערים המאוחרים לו, אולם נכון לנו פיצוי: בתקופה הרומית, שלא כבתקופות המאוחרות יותר, כלל השער המרכזי שערים משניים משני צדיו, ומעבר להם אף מגדלי שמירה. כשהגשר והשער מולנו, נביט שמאלה ןנוכל לראות למטה את שער-המשנה המזרחי ומגדל השמירה שמעבר לו, שנשתמרו בצורה מדהימה מן המאה השנייה. הגיוני אם כן שגם בימיו של ישו, ימי הבית השני, ניצב כאן שער בחומת ירושלים, אם כי החוקרים חלוקים בדעתם האם ניתן לאתר כאן שריד כלשהו המאשש זאת. בכל אופן, עת נסובב פנינו אל השער ונצא אל המרחב שמחוץ לחומה, נוכל להניח שכך עשו גם היהודים בימי הבית השני במרחב שנראה די דומה. נצטרף לאחד היהודים הללו, בשם שאול, ונפסע אל התחנה הבאה.

נצא מרחבת השער, נעלה במדרגות ונחצה את הכביש אל המדרחוב שמולנו - זוהי דרך שכם ההיסטורית. מצד ימין נראה בניין מפואר ומרשים אל מול שער שכם - זוהי אסכניית פאולוס.

2. אכסניית פאולוס
שאול התרסי היה יהודי מהעיר תרסוס שבטורקיה, שלפי המסופר שנא את ראשוני הנוצרים - יהודים מבטן ומלידה שנדבקו בתורתו של ישו עוד בימי חייו או לאחר צליבתו - ורדף אותם. במסגרת מלחמה זו הוא אף היה חלק מההמון שסקל למוות את אחד מראשוני הנוצרים, סטפנוס, אירוע שנזכיר בהמשך סיורנו. שאול הגיע לירושלים בכדי לבקש אישור מהכהן הגדול ללכת ולאסור את ראשוני הנוהים אחרי הנצרות בבתי הכנסת בדמשק, ולאחר שקיבל אישור זה יצא בדרכו מירושלים לדמשק. אך לפתע, כך מסופר בברית החדשה, נפל ארצה בדרכו, כשהוא רואה אור בשמיים ושומע את ישו קורא לו - "שאול, שאול, למה תרדפני"?
בעקבות התגלות זו הפך פאולוס לתיאולוג החשוב ביותר של הנצרות, שכתב את רוב הספרים בברית החדשה. לזכר מאורע זה, הוקמה על הדרך היוצאת משער שכם (או באנגלית - שער דמשק) אכסניית צליינים גרמנית-קתולית שבפתחה אנחנו עומדים, ונחנכה כאן בשנת 1910. "האגודה הגרמנית למען ארץ הקודש" שרכשה את השטח בשנת 1899 היא זו שמתפעלת את המקום עד היום כאכסניית צליינים מפוארת, אך אם נצלצל בפעמון ונבקש להיכנס נגלה כאן שלל אטרקציות שרלוונטיות גם למבקר הישראלי: בקומה העליונה סלון אירוח עם רהיטי האירוח של הקיסר הגרמני וילהלם השני, ומעליה גג וממנו נוף מרשים על מרחב שער שכם. הדובדבן שבקצפת נמצא דווקא בקומת המרתף: דגמי הר הבית בתקופות השונות שהכין האמן, הנגר, החוקר והארכיטקט הגרמני-ירושלמי הנודע קונראד שיק, לצד ממצאים גרמניים נוספים שנאספו בירושלים ומעט מפולחצי א"י הראשונים של האב שמיץ (רובם הועברו למוזיאון הטבע שבאוניברסיטת ת"א). סגנון הבניין משלב אלמנטים אירופיים ומזרחיים, כמקובל בבנייה הגרמנית בירושלים אז.

בתוך הגדר המקיפה את מתחם אכסניית פאולוס, נראה מצפון למבנה המקורי מבנה נוסף המשמש כבית ספר לבנות.

3. בית הספר שמידט
הגרמנים הקתולים מן "האגודה הגרמנית למען ארץ הקודש", שהזכרנו בסעיף הקודם, יזמו אכסנייה ראשונה לצליינים כבר בשנת 1877, ברחוב הילל של היום, אולם לאחר כ-10 שנים החליטו לבנות בשטח שנרכש בית ספר לבנות ערביות מהאזור; אולי אחת המוטיבציות לכך הייתה העובדה שגרמנים אחרים, פרוטסטנטים, פתחו ממש כמה מטרים משם מוסד דומה בשם "טליתא קומי"... בית הספר לבנות ערביות ששכן ברחוב הלל נקרא לימים על שם מנהלו המיתולוגי בשנים 1890-1907, האב הקתולי פרידריך וילהלם שמידט. משחולקה ירושלים בעקבות מלחמת העצמאות, נותר רחוב הלל בצד היהודי של העיר מנותק מן האוכלוסייה הערבית אותה שירת, ולאחר שלוש שנות הפסקה חזר לפעול ב-1951 בתוך מבנה אכסניית פאולוס שהיה בצד "הנכון" של הגבול. בית הספר הגרמני נודע ברמתו הגבוהה והביקוש גדל, וכך כעבור 10 שנים משגדלה הצפיפות בחדרי האכסנייה נבנה מבנה ייעודי עבור בית הספר בצמוד לאכסנייה. תחת מבנה בית הספר גילה וחקר הארכיאולוג פרופ' גבי ברקאי מערכת קברים מסועפת ומרשימה מימי הבית הראשון. מבנה בית הספר המקורי שבנו הגרמנים הקתולים, הפך לבית כנסת איטלקי ומוזיאון יהדות איטליה.

נצא ממתחם סנט פאולוס ונמשיך לצעוד צפונה במדרחוב. הפנייה הראשונה ימינה תהיה לרחוב ללא מוצא בשם קונרד שיק - נלך אותו עד סופו ונגיע לאתר ששמו האנגלי הוא the garden tomb, אך בעברית מתורגם באופן לא מדויק כ"גן הקבר" ולא - כפי שצריך היה להיות - "קבר הגן".

4. גן הקבר
המקום הקדוש ביותר בעולם עבור הדת הנוצרית הוא מקום צליבתו של ישו על גבעת הגולגותא ומערת קברו הסמוכה. בשנת 326, עם התמסדותה של הנצרות, נחשפו הגבעה והקבר על ידי הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה בלב ירושלים, ונבנתה עליהם כנסייה עצומה, כנסיית הקבר. באותו מקום נמצאת כנסייה זו ברובע הנוצרי של ירושלים עד היום. עם השנים התפצלו הזרמים בנצרות והתחלקו זכויות התפילה במקום הקדוש ביותר בין מגוון עדות נוצריות. הזרמים הפרוטסטנטיים, שנוסדו באירופה החל מן המאה ה-16, לא קיבלו אף זכות במקום הקדוש ביותר. רובם של הזרמים הללו דוגלים בקריאה עצמאית של כתבי הקודש - הברית הישנה והחדשה - והרצון להתחבר אליהם מחדש ובאופן עמוק ללא התיווך של כל המסורות הנוצריות המאוחרות להם. רבים מהם מחפשים לראות בעיניהם את האתרים הקדושים ולהתפלל בהם גם אם אין אף מבנה של כנסייה במקום. אי הזכות להתפלל בכנסיית הקבר המסורתית בדרכיהם הייחודיות, חוסר המחוייבות שלהם למסורת המאוחרת ב-300 שנה לאירועי הברית החדשה, והזרות הגדולה בין הנוף המתואר בכתובים - גבעה ובצידה מערת קבר, בתוך גן, מחוץ לעיר, ובסמוך לדרך היוצאת ממנה - לבין כנסייה מצועצעת הממוקמת בלבה של העיר של ימינו, הביאו אותם לחשדנות אל מול האתר המסורתי ולחיפוש אחר אופציות נוספות למיקום הקבר. בעת שהתארח בירושלים בשנת 1883, זיהה הגנרל האמריקאי צ'ארלס גורדון את כל המרכיבים הללו (גבעה בצורת גולגולת בתוך גן שלצידה מערת קבורה קדומה על אם הדרך החוצה מהעיר) במקום זה בשנת 1883 ויצא להפיץ את הבשורה. בעקבות כך, בשנת 1897 נרכש האתר ומשמש מקום פולחן פרוטסטנטי המאפשר לציין את צליבתו וקבורתו של ישו באתר המשקף נאמנה את הנוף המתואר בכתובים וללא כנסייה רשמית המטשטשת את המראה המקראי, ובמתחם המאפשר לפרוטסטנטים לעבוד את האל לפי דרכם שלהם. החוקרים בימינו משייכים את מערת הקבורה שבמקום לימי הבית הראשון, ולא לימי הבית השני בהם חי ישו. את צורת הגולגולת שראה גורדון בסלע הסמוך כבר לא ניתן לראות בימינו, שכן מכת ברק הרסה אותה זה מכבר.

נצא ממתחם גן הקבר, נשוב על עקבותינו ברחוב קונרד שיק אל המדרחוב של דרך שכם. נמשיך לצעוד בו צפונה עד שנראה מימין כניסה למתחם כנסייתי מרשים נוסף.

5. כנסיית סנט אטיין
סטפנוס הקדוש היה אחד מראשוני המצטרפים לנצרות לאחר צליבתו של ישו. על פי הברית החדשה הוא הטיף לדת החדשה בהתלהבות וברבים, עד אשר נתפס ונשפט על ידי הסנהדרין למוות בסקילה מחוץ לשערי ירושלים. על פי המסורת הוא נסקל בעודו כורע על ברכיו ומטיף להמון על דבר האמונה בישו, והוא נחשב לראשון מבין הנוצרים שמתו בעודם מעידים על אמונתם (מרטירים). המסורת גם יודעת לספר שלימים התגלתה גופתו באורח ניסי באזור השפלה (כיום מנזר בית ג'ימאל) והובאה לירושלים, להר ציון.
בשנת 443 קרה מאורע חשוב בהיסטוריה של ירושלים: אאודוקיה, אשתו לשעבר של קיסר ביזנטיון, הסתבכה בתככים בחצר הקיסרית והחליטה לפרוש ולעבור לגור בעיר הקודש, יחד עם כל כספה וקשריה. אאודוקיה הייתה נוצריה אדוקה והיא זו שבנתה לראשונה כנסייה גדולה במקום סקילתו של סטפנוס והעבירה אליה את עצמותיו. לימים נטמנה גם היא עצמה בשטח כנסייה זו. בשנת 1900 נחנכה במקום כנסייה מודרנית במתאר הכנסייה המקורית מן התקופה הביזנטית, על ידי נזירים דומיניקנים צרפתים, המתגוררים במקום ומפעילים בו גם בית ספר גבוה לחקר המקרא. תחת השטיחים שבכנסייה ניתן לראות את שרידי הפסיפס של הכנסייה הביזנטית, וברחבת הכניסה - קברים מן התקופה הביזנטית (וביניהם אולי קברי סטפנוס ואאודוקיה…). בחצר המנזר נחשף מתחם הקבורה הגדול ביותר בארץ ישראל מימי הבית הראשון, ובו קבורים גם נזירי המנזר לדורותיו, בהם כמה מגדולי חוקרי א"י בעת החדשה כמו האב רולאן דה-וו, האב לואי איג ונסאן ופליקס מארי אבל.

נצא חזרה אל דרך שכם, נצעד כמה צעדים צפונה ונראה מולנו בצידו השני של הרחוב (הצד המערבי) סימטה קטנה בשם "רחוב הכלדיים". נצעד בסמטה עד שנראה כנסייה גדולה מימיננו וכנסייה קטנה יותר משמאלנו.

6. כנסיית סנט תומאס (כנסיות האשורים-קתולים)
בשנת 324 הפכה הנצרות מדת נרדפת לדתה הרשמית של האמפריה. מהלך זה לווה בשורה של וועידות כנסייתיות ב150 השנים הבאות, שבהן הוכרזו עיקרי האמונה הנוצרית, והוקעו מהזרם המרכזי אלו שלא הסכימו עם החלטות אלו. בין הכנסיות שפרשו על רקע זה ולכן אינן שייכות לזרם המרכזי (לא הקתולי ולא האורתודוקסי) נמצאות כנסיות דוברות ארמית מהמזרח התיכון - הכנסייה הסיריאנית והכנסייה הנסטוריאנית. כנסיות אלו שמרו על מסורת עצמאית כמו התפילה בשפה הארמית העתיקה, אך חלק ממאמיניהן ערקו לימים לחיק הזרם המרכזי הקתולי והאפיפיור, בהסכם מיוחד שאפשר להם להיחשב חלק מהעולם הקתולי בלא לנטוש את מנהגיהם ושפתם. הכנסייה שמימיננו (צפון) היא מרכזם של הסיריאנים ששבו לחיק הקתוליות בירושלים, ואילו אחותה הקטנה יותר מעברו השני של הרחוב - של הנסטוריאנים (מעיראק) שעשו את אותו המהלך. מדובר בזרמים קטנים מאד שזכו כאן לחסותו של האפיפיור, ובשל שפתם הייחודית המשותפת מכונים שני הזרמים הללו גם יחד לעתים "אשורים". אולי האקזוטיות של המקום יחד עם ההגנה של חסות הוותיקן עליו, היא זו שהובילה לסדרה של פגישות דווקא כאן במהלך שנת 1948 בין מפקדי ירושלים מהצד היהודי והירדני, שהובילו לשרטוטו של הקו הירוק המפורסם - קו הגבול בין ירושלים הירדנית והישראלית - ממש במקום זה. הכנסייה הנוכחית שנראית בצד ימין נבנתה עבור הסורים-קתולים בשנת 1973 בידי האדריכל הישראלי פטר בוגוד שתכנן גם את רחבת שער שכם אותה ראינו קודם, ונקרית על שמו של תומאס - אחד משליחיו של ישו.

נשוב על עקבותינו מסמטת הכלדיים חזרה אל דרך שכם. מייד אחרי סמטת הכלדיים נראה מצד שמאל, על הצומת עם רחוב נעמי קיס, את מסגד סעד וסעיד.

7. מסגד סעד וסעיד
מסגד זה נבנה במאה ה-19 וקרוי על שמם של שני אחים, דמויות פופולריות בסיפורי עם ערביים-מוסלמיים (על שמם מסגד גם בכפר אכסאל שבעמק יזרעאל). יש המונים אותם ברשימת עשרת בני לוויתו של הנביא מוחמד (הצחאבה) שזכו להכנס לגן עדן עוד בחייהם. לפי מסורות אחרות אינם אחים, ושמותיהם המלאים הם סעד אבן אבי וקאץ, וסעיד אבן זייד. בשנות ה-70 של המאה ה-19, לאחר שהיהודים כבר החלו להקים שכונות ראשונות מחוץ לחומות ירושלים וגם הנוצרים כבר הקימו מתחמי צליינות מחוץ לחומות, החלו העשירות והמכובדות שבמשפחות המוסלמיות של ירושלים לצאת ולבנות להן וילות מפוארות לאורך דרך שכם בקרבת גישה לרובע המוסלמי, כשבני כל משפחה הבונים וילות באזור מסויים מהווים בסיס לשכונת-חמולה. שכונת מסעודייה הייתה אחת מהשכונות הראשונות הללו, אך לימים נטמעה בשכונת מוצררה הגדולה יותר והנוצרית. באזור זה התיישבו יהודים כבר משנת 1875 ביוזמת העסקן החסידי ר' ניסן ב"ק בשכונה שנקראה בפיהם "קרייה נאמנה" - וכך קיבלנו תא שטח קטן בין רחובות שכם, הנביאים ונעמי קיס שבו התיישבו במקביל 3 הדתות, כשכל אחת קוראת לו בשם אחר.

נמשיך לצעוד בדרך שכם צפונה. לאחר שעברנו את הכיכר נראה מימינו שלט עם הכיתוב palestine pottery.

8. חנות הקרמיקה הארמנית-ירושלמית
העם הארמני היה הראשון לקבל עליו את הנצרות כעם בשנת 301, ומאז שמרו בקנאות על מנהגיהם הייחודיים, שפתם ודתם. חלקים מהשטחים ההיסטוריים בהם חי העם הארמני הפכו לימים חלק ממדינת טורקיה, וארמנים רבים חיים בשטחיה של טורקיה המודרנית - כולל העיר קוטאחיה שהתפרסמה באומנות המסורתית של ציור אריחי הקרמיקה העותמאניים הנודעים. במלחמת העולם הראשונה טבחו העותמאנים המוסלמים בארמנים הנוצרים שבשטחם, ובמלחמה זו גם איבדו העותמאנים את ארץ ישראל לטובת הבריטים, הנוצרים גם הם. לאור זאת, החליטו הבריטים בתום המלחמה שכדי לשפץ את אריחי הקרמיקה העותמאניים שבכיפת הסלע, הם מעדיפים להזמין מקוטחיה לא את האמנים הטורקיים שבה אלא דווקא את מיעוטם שהם ממוצא ארמני (ולכן נוצרים). שלושה אמנים הגיעו מקוטחיה שבטורקיה לירושלים אחרי המלחמה למטרה זו - דוד אוהנסיאן, מגריץ' קרקשיאן ונישאן בליאן. קרקשיאן ובליאן פתחו במשותף את הסטודיו שכאן לפנינו - palestine pottery, בעוד אוהאנסיאן פתח סטודיו נפרד בעיר העתיקה שאינו קיים עוד. במקום זה הם פיתחו יחד את הווריאנט הייחודי הארמני-ירושלמי של הקרמיקה העותמאנית הקלאסית, שהפך זה מכבר לשם דבר. כיום משפחת קרקשיאן מחזיקה בסטודיו חדש משלה בעיר העתיקה, בעוד משפחת בליאן ממשיכה לייצר כאן את הקרמיקה שלה.

נמשיך לצעוד בדרך שכם צפונה. נעבור את החניון ולאחר מכן נראה מצד ימין שער כניסה למתחם כנסייתי מפואר - קתדרלת סנט ג'ורג' האנגליקנית.

8.קתדרלת סנט ג'ורג'
לפנינו מתחם של כנסייה גדולה ועצמאית (קתדרלה) שבה יושב כיום בישוף המנהיג את מעט ערביי הארץ המשתייכים לכנסייה האנגליקנית. בניית המתחם הזה ב1898 סימלה יותר מכל את שינוי הכיוון של המיסיון האנגלי בירושלים מנסיון לפעול בקרב האוכלוסייה היהודית לפעילות בקרב האוכלוסייה הערבית, ומכאן נגזר מיקומו בלב ירושלים המוסלמית שמחוץ לחומות שהלכה ונבנתה אז. המתחם גם מסמל את פרידתם הסופית מהבישופות המשותפת עם הגרמנית כפי שהיה בתחילת דרכם בעיר, ויציאתם לדרך עצמאית אנגליקנית גאה. המונומנטליות והאנגליות של המבנה הודגשו על ידי האדריכל ג'ורג' ג'פרי בבניית המגדל הגבוה והמרשים (ב-1910) בסגנון של כנסיית הקולג' באוקספורד, ובתוך הכנסייה באגן טבילה מרשים במיוחד בתרומת המלכה ויקטוריה. כמה שנים אחר כך, כשכבשו הבריטים את ירושלים מצאו בה כבר כנסייה אנגליקנית מוכנה לשירותם, ולכן עדיין ניתן לראות בפנים הכנסייה שלל מזכרות מתקופת המנדט הבריטי כמו סמל ממשלת הוד מלכותו שהיה על ארמון הנציב, ושלט זכרון לנופלים הבריטים. המתחם כולל גם בית הארחה, בית ספר, מרפאה, ספרייה וסמינר לכמרים.

נמשיך ללכת בדרך שכם עד שנגיע לפינת רחוב לואי ונסן. מימיננו נראה את הכניסה למלון אמריקן קולוני.

9. מלון אמריקן קולוני
שום דבר לא הכין את הורשיו ספפורד, עורך דין ואיש נדל"ן משיקגו, לאסון שפקד אותו ב2 לאוקטובר 1873: בעת הפלגת שעשועים של אשתו אנה עם 4 בנותיהם, טבעה הספינה וכל הבנות נספו. אנה אמנם שרדה ואף נולדו לבני הזוג ילדים נוספים (שאחד מהם נספה באסון אחר, בשריפה!), אך הטרגדיה שזיעזעה את הזוג ספפורד גרמה להם ליזום עלייה לירושלים יחד עם קבוצה קטנה של חבריהם לתנועה דתית זעירה שיצרו סביבם. הקבוצה המוזרה של כ-15 אמריקאים, אליהם הצטרפו בהמשך גם שוודים, התיישבה בירושלים ב1881 וזכתה במפתיע לאהדת האוכלוסיות השונות בעיר לאחר שהבינו שאין בכוונתם לעסוק במסיון אלא בתרומה ללא תמורה. הם התנהלו כמשפחה אחת מורחבת בכל המובנים, גידלו חיטים למצות עבור אנשי מאה שערים, למדו לדבר ערבית שוטפת, ואף פרשו את חסותם על התימנים הראשונים שהגיעו לירושלים במסגרת עליית "אעלה בתמ"ר" (עד שנבהלו יהודי ירושלים ומיהרו למצוא פתרון משלהם עבורם). הקהילה החלה את דרכה במבנה שכור ברובע המוסלמי, סמוך לשער שכם, אך משגדלה עם הגעת השוודים ב1896 נזקקו למתחם גדול יותר. הם איתרו את הווילה רחבת-הידיים שלפנינו שהוקמה מחוץ לחומות בשנת 1870 על ידי רבאח אפנדי, סוחר ירושלמי ממשפחת אלחוסייני המפורסמת, שבנה ווילה עם אגפים נפרדים לכל אחת מ4 נשותיו - המקסימום המותר על פי חוקי האסלאם. במקום החדש לצד החווה הגדולה והמשק הפעילו גם סטודיו לצילום, היחיד בירושלים, והתמונות שצילמו הן בעלות ערך רב לחקר ההיסטוריה של העיר. לאחר קום המדינה התפרקה המושבה והמתחם הוסב לבית מלון מפואר בבעלות צאצאי משפחת ספפורד.

נמשיך ללכת בדרך שכם צפונה. מייד אחרי הכיכר נראה מימיננו את מסגד שייח' ג'ראח.

10. מסגד שייח' ג'ראח
בשנת 1187 החזיר צלאח א-דין אלאיובי את ירושלים לשלטון האסלאם לאחר 88 שנים שהייתה כבושה בידי הצלבנים הנוצרים, בעקבות שורה של נצחונות צבאיים מזהירים ששיאם בקרב קרני חיטין. כאות תודה העניק שטחים בסביבת העיר הקדושה למצביאים חשובים בצבאו, וכך הוענק השטח שמצפון לעיר ללוחם עז שהיה גם רופאו האישי: חוסאם א דין אלחוסיין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי(=המנתח, המרפא), שמת ב-1201 ונקבר כאן. בתקופה הממלוכית פעלה במקום זאוויה, מתחם תפילה לצופים (מיסטיקנים מוסלמים), כשעד מחצית המאה ה-19 היה המבנה בודד מחוץ לירושלים, ולצדו רק טחנת קמח ("קצר אלעמאווי"). עם תחילת היציאה המוסלמית מהחומות בשנות ה-70 של המאה ה-19 נבנתה מהמסגד צפונה ומזרחה שכונת שייח' ג'ראח שבה בולטים בתי הפאר של משפחת נשאשיבי (בניגוד לשכונה שמדרום למסגד, לאורך רחוב צלאח א דין, שבה בלטו בתי הפאר של משפחת אלחוסייני, אוייבתה הלוחמנית של משפחת נשאשיבי). כחלק מתהליך זה, גם נבנה המסגד המודרני שלפנינו ב1896 בסמוך לקבר הקדום.

נשוב על עקבותינו דרומה על דרך שכם בכיוון ממנו באנו. נעבור את מלון אמריקן קולוני, הפעם משמאלנו, ובפנייה הבאה נכנס לרחוב אבו עוביידה. נלך ברחוב עד שנראה מצד שמאל בניין מפואר מאחורי שער סגור.

11. האוריינט האוס
הדרמנו ממסגד שייח' ג'ראח אל אזור שכונת החוסיינים שמשתרעת מכאן לכיוון שער הפרחים. משפחת חוסייני הייתה המתחרה של משפחת נשאשיבי, ונודעה בעושר מופלג לצד קנאות דתית ולאומנית, והתנגדות לבריטים ולציונים. את הווילה שלפנינו בנה אסמאעיל אלחוסייני כבר בשנת 1897. אחרי 1948 הפך המבנה למטה של אונר"א, ולאחר מכן למלון בשם אוריינט האוס.
פייסל אלחוסייני, ממייסדי התנזים, הקים במקום ב1979 את המכון ללימודים ערביים, ולאט לאט הפך את הבניין לסמל החזק ביותר של הפעילות הלאומית הפלסטינית במזרח ירושלים. עם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית הפך האוריינט האוס ל.מטה הפעילות שלה במזרח ירושלים, ולסמל השלטוני של הרש"פ בעיר שהיא ראתה כבירתה המיועדת. על האוריינט האוס התנוסס דגל פלסטין והוא שימש אלטרנטיבה לעירייה הישראלית הרשמית המוחרמת על ידם, עם נציגות לכל הזרמים והתנועות באוכלוסייה הפלסטינית, גם אלו שלא מזוהות עם הפת"ח, הרש"פ ופייסל אל חוסייני. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ופעילות הטרור הפלסטינית המאורגנת ומנווטת מלמעלה בירושלים, גבר הרצון בישראל למגר את פעילות הרשות הפלסטינית בתוככי בירת ישראל. בשנת 2001, חודשיים לאחר מותו של פייסל אלחוסייני ושעות ספורות לאחר הפיגוע הקטלני במסעדת סבארו, הגיעו שוטרי הימ"מ וסגרו את המקום בצו של שר הפנים עוזי לנדאו. מאז מחדשת מדינת ישראל את צו הסגירה מדי חצי שנה.

נסוב על עקבותינו ונחזור לדרך שכם. נמשיך כמה צעדים דרומה, ואז במזלג נבחר באופציה השמאלית (מזרחית) - רחוב צלאח א-דין. זהו רחובה הראשי של שכונת באב א-סאהרה, וכיום הוא מהווה את הלב הכלכלי והתרבותי של ירושלים הערבית. נתרשם מבתי הקפה, חנויות הספרים ומוסדות התרבות של מזרח העיר, לעומת דרך שכם שהתאפיינה בשוק מחד ובריבוי מוסדות נוצריים וזרים מאידך. משמאלנו נראה את משרד המשפטים, לאחר מכן את המכון האמריקאי למחקר ארכיאולוגי (מכון אולברייט), ולבסוף את החומוס המפורסם של אבו עלי…
לקראת סוף ההליכה ברחוב נראה מצד ימין שער ירוק המוביל לבית קברות.

12. בית הקברות א-סאהרה
לפנינו בית קברות בן מאות שנים מחוץ לחומתה של ירושלים. משמעות שמו של בית הקברות, א-סהרה, היא מדבר או עמק רחב, אך גם מקום שבו נשערים ערים בלילה (כמו המילה "סהרורי" בעברית). בעבר ניתן שם זה לעמק יהושפט שבין העיר העתיקה להר הזיתים, בשל האמונה הקושרת אזור זה עם תחיית המתים ("הנעורים בלילה") באחרית הימים. אך כבר במאה ה-15 מוג'יר א-דין מעדיף לקרוא בשם זה לגבעה שמצפון לחומה ובה קבורים נכבדים, ולפחות מאז נפוצה האמונה שהנקברים במקום זה ישובו לקום לתחייה. שם זה העניק את שמו גם לשער הסמוך, בו התעוותה המילה "סאהרה" למילה "זאהרה" - פרח - ומכאן "שער הפרחים". שער זה היה סגור עד לשנת 1875, אז החלה ההתיישבות המוסלמית מצפון לעיר העתיקה וגם באזור זה בו נבנתה שכונת א-סהרה. ב-1891 נפתח במקום אף בית ספר התיכון המוסלמי אלראשידייה שאנו רואים מולנו עד היום. במהלך ימי הרמדאן, בבית קברות זה מוצב תותח הרמדאן שירה בעבר כדור אמיתי פעמיים ביום כדי להודיע על תחילת הצום וסיומו. מאז ימי האינתיפאדה ביקשה המשטרה ממשפחת סנדוקה, שאחראית על התותח, להמיר את היריה האמיתית בזיקוק המוצב עדיין בתוך התותח שבבית הקברות. בכל שנה, ראש העיר מצטרף לבני משפחת סנדוקה באחד מימי הרמדאן לירייה החגיגית.

נמשיך לצעוד דרומה ומזרחה ברחוב צלאח א דין עד לסופו בצומת עם רחוב סולטאן סולימאן, אל מול שער הפרחים. נפנה ימינה לרחוב סולטאן סולימאן, ונלך בו עד שנראה מימיננו מתחם חנייה לאוטובוסים בפתח צוק סלע גדול.

13. הזאוויה האדהאמית
מתחת לבית הקברות אלסאהרה נמצאת מערה המכונה "מערת הכותנה" או "בור ירמיהו/חצר המטרה" (אתר 12 במסלול היסטוריה ומורשת יהודית). זהו הסלע אותו זיהה הגנרל גורדון בתור גבעת הגולגותא האמיתית (ראו תחנה 4 במסלול זה), שכן גן הקבר נמצא ממש מאחורי בית הקברות. במערה הזו מעיד מוג'יר א-דין כבר בתקופה הממלוכית על קיומה של זאוויה לצופים - מיסטיקנים אסלאמיים - מהמסדר האדהמי, שמכונים "החיים תחת המתים"... הצופים מקדישים את חייהם לעבודת האל בדרך האהבה, דרך פרקטיקות של סיגוף, שירה, והזכרת שם האל שוב ושוב. האדהמים הם צופים הבוחרים ללכת בדרך שהתווה אבראהים בן אדהם, בן המאה השמינית. על פי האגדה, היה אלאדהם נסיך העיר הגדולה בלח' שבאפגניסטן, שזרק את חיי העושר והמלוכה לטובת סיגוף ואהבת האל, ובמעשיו האקסטטיים שימש השראה לרבים. מספרים שבהיותו נסיך שמע קול צעדים על הגג, ומששאל מי זה, נענה - אני מחפש את הגמל שלי על הגג. כעס הנסיך המפונק: "אתה כנראה צוחק עלי! אי אפשר לחפש גמל על גג בית!". "ואת אלוהים אפשר לחפש בתוך ארמון מפואר על כורסא מוזהבת?" שאל הקול בחזרה… אלאדהאם נדד כל חייו, גם לא"י, וחי בין השאר בירושלים, עכו, ואשקלון. צופים מהדרך (טריקה) האדהמית הקימו את המתחם הצופי (זאוויה) כאן על שמו ב1359, ועל פי אחת הגירסאות הוא עצמו קבור במערה בין חסידיו וההולכים לאורו. כיום עדיין פועל במקום מסגד קטן, בעוד המערה הקרירה משמשת להבחלת בננות.

לסיום סיורנו נוכל לשוב על עקבותינו ולהמשיך מזרחה ברחוב סולטאן סולימאן, עד למוזיאון רוקפלר, שהוקם על ידי הבריטים ב-1938 ומציג את עושר הממצאים של א"י משלל התרבויות והאמונות שעברו בה לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה.