נבי סמואל- טבע  ומים

הקרב המשמעותי ביותר עבורנו, ואשר נכתבו עליו 3 ספרים ועוד רבות סופר אודותיו הינו "קרב נבי סמואל" בימי מלחמת העצמאות.

התאריך: 25 לאפריל 1948, ליל הסדר תש"ח, 3 שבועות בלבד לפני הכרזת המדינה. בארץ, קרבות קשים, והמערכה על ירושלים הינה המכרעת ביותר. מתקבל ההחלטה במפקדת הפלמ"ח היושבת בקרית ענבים, ממש פה למטה, לצאת למבצע אשר ירחיב אתר ירושלים המצומקת לצפון ולדרום – מבצע יבוסי.

הקרב, שתוצאותיו היו מחרידות החל כך: 4 פלוגות היו שותפות בו. אחת תכבוש את הכפר בידו מצפון, השניה תכבוש את בית איכסא מדרום, השלישית תחסום את הדרכים, ולרביעית, המשימה המורכבת ביותר: להעפיל ממערב למזרח ולכבוש את הכפר נבי סמואל. שעת השי"ן – השעה ממנה אין לחרוג נקבעה לעלות השחר. מכיוון שלטפס לכיוון מזרח עם עלות השמש יוצר סינוור קשה, כמו גם היחשפות הכוח עיני האויב.

המשימה הוטלה על פוזה – חיים פוזננסקי, לוחם ומפקדת אשר היה לאגדה עוד בחייו. מאחוריו 33 לוחמים, רובם ללא ניסיון משמעותי. 3 הפלוגות האחרות מבצעות תוך כדי הסתבכויות את משימותיהן ומעכבות את ביצוע המשימה של פוזה וחייליו. פוזה, יש שיאמרו שלא שמע במכשיר הקשר את הפקודה לוותר ולא להעפיל, ויש שיאמרו ששמע אך התעלם, מחליט לטפס אל ההר לאחר שהאיר המזרח, ובכך חורץ את גורלו וגורל פקודיו למוות. רק 3! לוחמים חזרו הביתה  מקרב זה, ושירת ההלל של חג הפסח בקרית ענבים הפכה לקינה. המילים בכל דור קמים עלינו לכלותינו קיבלו עתה גוון מצמרר.

ה"נקמה" המתינה 19 שנים ובשנת 1967 במלחמת ששת הימים כמעט ללא ירייה נכבש נבי סמואל ומכאן התקדמו הכוחות לשומרון וצפון ירושלים במהירות.

כלל היה לחטיבת הראל: מקום שחטפנו קשה ב 48 יהרס ב 67. כחצי שנה לאחר ניצחון ששת הימים גנדי היה לאלוף פיקוד המרכז פנה לתושבי הכפר על מנת שיעזבו את בתיהם. הם עזבו והבתים נהרסו. כיום נותרו כ 15 בתים בכפר נבי סמואל. בשנת 1948 היו בין 150 ל200 בתים נושבים בכפר.

גבעת הקרב אשר למעשה בה נפלו פוזה וחבריו נמצאת ממש מתחתינו, בחורשת האורנים. כאן המקום לדון בקבלת החלטות של המפקד בשטח הנתון במציאות מורכבת לעומת הכללים שנקבעו מראש, הדיון נכון בכל מערכת: צבא, בית ספר ומשפחה וכו'.

לעיתים אם הקבוצה עוד נהנים מהישיבה זה המקום לדבר על עצים עתיקים וטבע בגן לאומי נבי סמואל. ניתן לרדת מעט צפונה אל תחת עץ השקד הענק.

משמאלינו, בתוך מתחם בית הקברות המוסלמי הקטן נמצא עץ רימון בודד. היחיד בהר. ישנה מסורת קדומה שהרואה למצוא את זיווגו יקשור מטפחת על עץ הרימון בקבר שמואל הנביא. לפי הבנתי זה העץ היחיד אז בהצלחה למעוניינים.

גן לאומי נבי סמואל עשיר בעצים עתיקים, הודות למפלס מי התהום הגבוהים יחסית (עדות לכך הוא המעיין הנובע בסמוך) התפתחו העצים וגילם קרוב למאה שנים. לצערנו "עקת מים" כלומר חוסר מתמשך במים של השנים האחרונות עקב מחסור בגשמים וירידת מפלס מי התהום יצרו מצב של סכנה ממשית לעצים אלו. אילמלא תושייתו ומקצועיותו של עמוס טל הנזק היה משמעותי ביותר. הפתרון למחסור במים הוא הצינור עם הטפטפות, אך לא די בכך, עצים אשר החל תהליך של תמת – מוות חלקי היו חייבים שיקום, וזה ההסבר לגדמי הענפים הצבועים בכחול, מניעת חדירת מזיקים לאזורים שהתייבשו בעץ.

בגן הלאומי קיימים עצי תות זקנים, תאנה, שקדים, זיתים, עוזרר ותיק, ברושים, אורנים ועוד.

נרד צפונה לכיוון המעיין תוך כדי אזהרה למטיילים שאנו יורדים מדרגות בנות 1000 שנים בערך שמעולם לא שופצו. למי שקשה או לבעלי עגלות ניתן לעקוף משמאל ולרדת למעיין מסביב.

מדרגות אלו היוו דרך גישה של הצלבנים מן המצודה אל מקור המים.

אם רוצים ניתן לקפוץ שמאלה אל עבר מערת קבורה אשר יש המייחסים אותה לימי בית שני אשר פתחה נראה בבירור.

בעת הירידה למעיין חובה לוודא שאין טובלים בעירום במים. לעיתים כדאי לעצור את הקבוצה לפני הסיבוב והמדריך ניגש לוודא. היו לא מעט מקרים של אי נעימות בנקודה זו.

אם ראינו באר מים הרי שייתכן ובשיפולי ההר נמצא מעיין נובע. ולא סתם מעיין אלא ניקבה מרשימה ומזמינה כניסה. אין צורך בפנס שכן בסוף הנקבה ישנו פיר המאיר את הנביעה היפה. עומק המים הינו כגובה ברך לאדם בוגר, הקור מקפיא עצמות!

כמו מעיין זה ניתן למצוא נוספים בשיפולי ההר לכיוון מזרח, אולם המעיין שלנו הכי יפה ובעל שפיעה נאה. מקסים לראות את דשא הקקויה המוריק גם בקיץ ללא השקיה. הכל תוצאה של הבדלי השכבות. עתה אנו נמצאים בסמוך לשכבה חווארית אטימה ולפיכך נובע כאן המעיין. תצורת הסלע הינה בית מאיר ומעיינות יכולים לפרוץ בה.

חכמים שואלים בתלמוד: מעיין מהיכן מתברך? כלומר: בור מים ברור – יורד גשם וממלאו, אולם מעיין מהיכן באים מימיו? היום לנו ברור שזהו גשם המחלחל וכו', אך לחכמים הסבר נוסף: נהר- מתוכו מתברך, כיון שמשפיע מימיו כל הזמן זה הגורם לו להוציא עוד מים. כמו כלל רעיוני שכזה. מי שחושב כל הזמן כיצד להעניק – מקורו תמיד מבורך.

(חשוב מאוד רקע הקבוצה, לפיו יותאמו המבואות בסיפור התנכ"י).

כאן המקום להיזכר בתפילת חנה  התפילה אשר רבים אומרים אותה בכל בוקר. חנה, העקרה מרת נפש עומדת בתפילה ומשתוקקת לבן, ובתפילתה נודרת: "אם זכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ושאילתיו לה' כל ימי חייו", כלומר אם תתן לי בן אני משאילה אותו לשרת בקודש כל ימיו!

זהו לכאורה בדיוק הפוך מההיגיון. את עקרה כ"כ הרבה שנים, הכי טבעי כאשר יוולד לך בן לשמור אותו הכי קרוב אליך. למה את נודרת לתת אותו?

אלא חנה הבינה שלא סתם היא עקרה, כנראה לבן שלה יש יכולת השפעה ייחודית לטובת כל הציבור ולכן מחליטה שהוא יהיה דמות של תרומה אין סופית, נתינה ללא גבול.

אולי זאת הסיבה שספר שמואל מתחיל בסיפור של טורם לידתו של הנביא, להבין מאיזה רקע של השפעה החוצה הוא נולד. ואכן, שמואל הנביא גילם בדמותו את חזון אמו.

כל חייו שירת את עם ישראל ושפט אותם, כלומר היה מנהיג עליון. באחרית ימיו עומד שמואל נגד העם ושואל: "את שור מי לקחתי? וחמור מי עשקתי? ומי לקחתי מיד איש מאומה?"

ומה התשובה? נסו לדמיין כיום כל דמות ציבורית שואלת את העם שאלה שכזו. "ולא ענו אותו העם דבר". אמרו חכמים על המשפט "חמור מי לקחתי" – אפילו חמור של ציבור לטובת הציבור לא היה לו, יעני רכב שרד לנסיעות ציבוריות – לא היה לשמואל.

דמות שכולה נתינה. אולי זו הסיבה שאמרו שכל המתפלל אצל שמואל הנביא נענה – שהוא כצינור נקי, ללא סתימות, כל מה שמעבירים דרכו – עובר, אינו משאיר אצל עצמו מאומה.

ואני חושב שתפילה לאור דמות מופת שכזו, אשר על פי המסורת גם חנה אימו קבורה פה הינה תפילה של חשיבה על הזולת, נתינה וברכה לכל העולם.

ישנם מסורות המספרות שבמעיין זה טבלה חנה לפני שילדה את שמואל, אולי זאת הסיבה שרבים נוהגים לטבול בו גם בימי החורף הקפואים.

אז בואו נעפיל אל עבר ציון קברו של שמואל הנביא.

אם נותר זמן וכוח ניתן ללמוד על עץ הזית היפה שבסמוך. נאמר בתהילים: בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, עץ הזית, מוציא את ה"חזירים" – נצרים וחוטרים מסביבו, כרוצה לומר: ילדי הישארו בסמוך לשולחני, שזוהי אכן ברכה להורים שילדיהם רוצים להישאר על ידם לאורך שנים.