קבר שמואל הנביא.
גן לאומי קבר שמואל הנביא הינו אתר מרתק, המכיל בתוכו את כל שכבות ההיסטוריה של ירושלים וארץ ישראל. סיור במתחם מאפשר לנו לחבר את הקבוצה לסיפור של ירושלים על כל תקופותיה, כשלכל תקופה ישנו הד רלוונטי באתר. כמובן שתמיד זמננו יהיה מוגבל וקצר, ונאלץ לברור מהתחנות את הרלוונטי לסיור הספציפי.
השאלה הראשונה של כל מבקר באתר היא: "תגיד לי, הוא באמת קבור פה?". אסור לראות שאלה כזאת כ"התקלה" ולנסות לברוח ממנה. את השאלה הזאת ניתן למנף לטובת הבנה טובה יותר של המקום ואופיו, אם זה בשיח בע"פ מול השואל, ואם באמצעות עצירה "ספונטנית" לטובת מענה לשאלה. כמובן שניתן לשלב את התשובה לכך באחת התחנות במהלך ההדרכה. מן הצד השני, יש לזכור כי ישנם קבוצות שלא יוכלו להתמודד עם תשובה מורכבת, בדרך כלל בגלל רגישות דתית. קבוצות כאלה צריכות לקבל את התשובה האמיתית והפשוטה- אנחנו לא בטוחים, יכול להיות שכן.
בקצרה ובפשטות, החוקרים חלוקים בדעתם על זיהוי המקום. חלקם הגיעו לפה בראשית ימי המחקר בארץ ישראל, בימים בהם כל בית חרב קיבל באופן אוטומטי זיהוי מקראי. לאחר מכן חוקרים כגון הרב ד"ר יואל אליצור טענו שהמקום הוא כנסיה ביזנטית הבנויה על חורבות מקדש פגאני ואין לו כל קשר למקרא. חוקרים אלו לא הכירו את החפירות החדשות שנעשו בראשית שנות ה-90' באתר וחשפו ממצאים נרחבים מימי בית ראשון, המעידים על יישוב מבוסס במקום. יישוב זה יכול בסבירות גבוהה העיר "מִצְפָה" המקראית שבנחלת בנימין, או בסבירות נמוכה יותר, רמה או רמתיים צופים, שיש הסבורים כי הם שני שמות לאותו מקום. לדעת רוב החוקרים, "רמה" מזוהה כיום עם היישוב הערבי הסמוך אה- ראם. בנוסף היו שביקשו לטעון כי המקום הינו נֹב, עיר הכהנים.
זיהוי המקום כקבר שמואל הנביא מתחיל כמסורת נוצרית מהמאה השישית לספירה, המספרת על כנסייה המוקדשת לשמואל במקום. הירונימוס, מאבות הכנסייה, מספר לנו כי הביזנטים העבירו את עצמות שמואל לקושטא, בלי לציין היכן היה קבור. הגיוני לומר כי כמו כנסיות אחרות, המקום מוקדש לזכרו של שמואל בלי קשר לקבר ממשי שלו במקום. הערבים המכנים את המקום "דיר שמוויל- מנזר שמואל", גם בלי לטעון כי פה הוא קבור. הצלבנים בהגיעם למקום מכנים אותו Saint Samuel (מכונה שֵׂן שמואל במקורות היהודים מאותם ימים) והם הראשונים לדבר על קבר במקום. המקורות היהודיים מתחילים להתייחס למסורת זו החל מהמאה ה12, עם הגעת הצלבנים. רבי בנימין מטודלה מתאר את זיהוי קבר שמואל בידי הצלבנים בדרך מעניינת-
"לסאן שמואל של שילה[1] היא שילה הקרבה לירושלים שתי פרסאות. כשלקחו בני אדום (הצלבנים) את רמלה, היא "הרמה" מייד בני הישמעליים (הערבים) מצאן את קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת (כנראה: בית כנסת) היהודים והוציאוהו בני אדום והוליכוהו לשילה ובנו עליו במה גדולה וקראו אותה "לסאן שמואל של שילה""
בנימין מטודלה מזהה את קבר שמואל בעיר רמלה, זיהוי שגוי מדעית בבירור, וטוען כי הצלבנים העבירו את הקבר למקומו הנוכחי. כנראה מדובר בשמועה שהתגלגלה לאוזניו ועברה מספר שיבושים בדרך, אך לעניינו היא טובה דיה כדי להצביע על החידוש שבזיהוי הצלבני, כשגם בני אותו דור מתייחסים אליו כחידוש ולא כמסורת. בשלב כלשהו המסורות היהודיות מאמצות את זיהוי המקום כקבר שמואל הנביא והמקום זוכה לביקורים של עולי רגל יהודים כמו גם למאבקי שליטה מול הדתות האחרות, למשל הקטעים הבאים-
משולם מוולטרא מספר בשנת 1481: " ושם מתקבצים כל היהודים בכל שנה ושנה... ומארם-צובא ומחמת מעזה ומדמשק... לבד הם יותר מאלף איש... לקונן ולהתפלל במערה ההיא כי בו ביום היתה נפשו צרורה בצרור החיים, ונוהגין כל היהודים ההולכים שם לקנות שמן לתת אותו לבית הכנסת ההוא ".
רבי עובדיה מברטנורה מספר בשנת 1488 :" ומדליקין עליו אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין עליו נר תמיד... שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נרפאו, בנדר או נדבה שהתנדבו במקום ההוא... "
"אצל רבי יצחק לטיף, שעלה ארצה בשנת 1445, המספר סיפור פנטסטי על כי פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זלה"ה, וחנק לגרונו למַחְדִיל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמר לו: "תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי ולא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, וערבים מתנדבים ודולקים" (זאב וילנאי)
אם כן, על פי הידוע לנו, הזיהוי עם קבר שמואל הוא טעות שנשתרשה במהלך הדורות והמקום יכול להיות 'מצפה' בה שמואל חי ופעל, אך לא רמה, עיר מולדתו.
חשוב לזכור כי בסופו של דבר יכולתו של המדע לזהות את המקום היא מוגבלת. תמיד קיימת האפשרות שהמקום הינו עיר מימי התנ"ך שאיננה מוזכרת וידועה לנו. במקביל, על מנת לשלול זיהוי באופן מוחלט מבחינה מדעית יש צורך בהוכחות מפורשות, שאין בידינו. מאידך, חשיבותו של מקום איננה תמיד בערך ההיסטורי הממשי שלו, אלא בערך שבני אדם מייחסים לו. יופי וגובהו של המקום עורר בני אדם לתפילה כנראה עוד מהתקופה הכנענית, ועד היום מגיעים אליו עולי רגל מכל הדתות. תפקידנו כמדריכים איננו לשלול את אמונתם של המבקרים או להפחית מערכו של המקום. כל תשובה חייבת לכלול בתוכה את המילה "כנראה". כנראה ששמואל לא קבור פה, אלא ברמה, וכנראה שמדובר בעיר מצפה המקראית, שהתנ"ך מציין בפירוש כי שמואל חי ופעל בה. מטרת ההדרכה היא לחבר אנשים לסיפור דרך מקום, וודאי כי שמואל הנביא חי ופעל באזורים אלו. לא בכדי רצה הגורל ושמו של שמואל נכרך בתולדותיה של גבעה מרשימה זו.
לסיכום נרחב של הידע המדעי בנושא, ניתן לראות את נספח א'.
שירותים יש במרכז המבקרים ובכניסה לאתר. גובהו של האתר[2] הינו 876.16 מטרים מעל פני הים, ובעברית- קר פה בחורף. גם באביב ובסתיו יש לקחת בחשבון מזג אוויר קריר, ולהערך בהתאם. סיבוב באתר הארכיאולוגי או ירידה למעיין לא תאתגר את רוב הקבוצות, אך על קבוצה עם עגלות או נכים הדבר עלול להקשות מעט, אך הוא עדיין אפשרי. ניתן במקום זאת לעלות על הגשר המוביל אל מבנה הקבר, ולהשתמש בממצאים מקבילים שניתן לראות מהצד הזה של האתר. יש קיוסק שצמוד לכניסה לקבר, שם איש וואקף מוכר מוצרים תוצרת הבד"ץ. קבוצה שאיננה מעוניינת להכנס למרכז המבקרים יכולה לערוך את ארוחת הצהריים/בוקר בכניסה למבנה הקבר. הבתים הערביים הצמודים לקבר שייכים לחמולה ערבית ששיתפה פעולה עם צה"ל והוא בתמורה שיכן אותה במקום, כך שאין חשש ביטחוני לשלום המטיילים, ומשרד החינוך איננו דורש מלווה נשק למקום.
התצפית מגג מרכז המבקרים היא תחנה נוחה בדרך כלל לדיבור, ניתן להשתמש בה להכרות עם הקבוצה, הסבר כללי על הסיור, ובנוסף ניתן להתמקד בנושא מסוים ולהרחיב עליו מעבר לתצפית עצמה. חשוב לזכור שקבוצות אינם מעוניינות לדעת על כל אנטנה באופק. יש לחשוב מראש מה חשוב להזכיר ומה לא. עדיף לציין מקומות שיש להם קשר לסיור, לארועי התנ"ך המתרחשים באזור וכמובן מקומות שמוכרים לשומעים ויעזרו להם למקם את עצמם ואת סיפורי הסיור במרחב.
נוף שנשקף מנבי סמואל:
חלק מן העניין שיש המזהים מקום זה כמקום קבורתו של שמואל זאת ע"פ שמות היישובים הערבים באזור. האם כאן בדיוק מקום ה
נושא מהותי שחשוב להזכיר בתצפית הוא הדרכים. משחר ההיסטוריה בני אדם חיפשו דרכים נוחות להליכה ממקום למקום. מדרונות תלולים מידי, או עליות וירידות תכופות מקשים על ההליכה. כך שלדרכים היסטוריות ישנו הגיון שיוצר אותם. הטופוגרפיה של כל אזור, ובמיוחד אזורים הרריים, מכתיבה שביל מסוים שעליו ההיסטוריה תלך. עם כל הטכנולוגיה הקיימת היום, עדיין השיקולים נותרו כשהיו לפני אלפי שנים. נבי סמואל נמצאת בקירוב לצומת דרכים חשובה. דרך מעלה בית חורון העתיקה, היום כביש 443. ודרך גב ההר, דרך האבות. הגובה של האתר גורם לו להיות קריטי לשליטה במרחב.
גדליה בן אחיקם מבסס את שלטונו באותה עמדה שתתדרש ע"י מתיתיהו החשמונאי, הדוכס בלדווין הצלבני, כוחותיו של אלנבי ומחלקות הפלמ"ח. כולם ישחזרו את אותם נתיבים של כיבוש האתר ממערב או נסיגה ממנו ממזרח.
חשוב להדגיש את העובדה שלא מדובר בשיקולים שייכים לבני אדם מהעבר בלבד. גם את המצלמה הכי חדישה צריך לשים על הר גבוה, גם את הכביש הכי משוכלל צריך להעביר במקום בו המהנדסים ומכשירי הסלילה יוכלו לעבור בו בנוחות. בכך אנחנו מדגישים שהחיבור של האדם לנוף, חיבור האדמה והאדם, תמיד קיים, גם כשנדמה לנו שאיננו מרגישים אותו.
תחנה זאת ניתן להעביר בשני מקומות, בתצפית מהגג או ברחבת הכניסה למתחם הקבר. רחבה זו הינה חלק מהחציבה הצלבנית בהר שעוד נדבר עליה בהמשך, ואיננה רלוונטית כרגע. מבחינתנו כמדריכים מדובר ברחבה נוחה בכניסה לאתר שניתן להושיב בה קבוצה בנוחות. אם הסיור לא עבר במרכז המבקרים לפני כן, כאן תהיה תחנת הפתיחה של הסיור, מומלץ לקחת את הקבוצה מעט צפונה ולתצפת עימם לכיוון העמק בו שוכנת אל ג'יב- גבעון המקראית.
אחד מההופעות החשובות של גבעון בתנ"ך הוא סיפור מלחמת האחים בין אנשי שאול לאנשי דוד-
וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן-נֵר, וְעַבְדֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, מִמַּחֲנַיִם, גִּבְעוֹנָה. וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד, יָצְאוּ, וַיִּפְגְּשׁוּם עַל-בְּרֵכַת גִּבְעוֹן, יַחְדָּו; וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה, וְאֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, אֶל-יוֹאָב: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ!" וַיֹּאמֶר יוֹאָב, "יָקֻמוּ". וַיָּקֻמוּ, וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן, וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר, מֵעַבְדֵי דָוִד. וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ, יַחְדָּו; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד:[3]
התנ"ך כדרכו מתאר לנו ארוע מלא פרטים וצבע במילים בודדות. הסיפור הוא סיפור קשה. מלחמת אחים בין בית שאול לדוד. ניתן לחוש את הקושי בתיאור הארוע, איך המפקדים מצעים ביובש, ישחקו הנערים, בעוד הלוחמים עצמם מבצעים כעין מעשה התאבדות משותף, המאחד את שני הצדדים, איש עם רעהו, "וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו". בסוף הקרב קורה ביאוש אבנר אל יואב-
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?! הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה! וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם?!"
אבנר מוחה על מאבק הדמים חסר התכלית, ומבקש מיואב לחדול את המלחמה. קשה להבין מדוע הוא מאשים את יואב, בעוד שהרעיון של מלחמת הנערים היה רעיון שלו. ואכן, יואב עונה לו בפסוק הבא, "אתה התחלת!". אך עדיין תמהים אנחנו מדוע מאשים אבנר את יואב.
בפתיחת הקטע אנו רואים שבעוד אבנר מגיע אל גבעון, יואב ואנשיו כבר שם. לכן נאמר שיואב ועבדיו "יצאו" בלשון עבר, ולא "ויצאו אל". גבעון הינה עיר חשובה ומרכזית בנחלת בנימין[4], אזור מולדתו של שאול[5], מעוז שליטת בית שאול ואבנר. בנוסף, מאז חורבן נוב הועבר לשם המשכן[6]. הגעת יואב ואנשיו לשם הינה למעשה התגרות בשלטון שאול והכרזה על שליטת בת דוד בלב ממלכת בית שאול. אבנר ואנשיו חייבים להענות לאתגר, כשאיש איננו מוכן לוותר על השליטה במקום כה חשוב. ההצעה של פתרון באמצעות קבוצה קטנה שתלחם זו בזו היא צורת פתרון במקובלת במצבים של חוסר הכרעה, כמו אצל גוליית ודוד, (או באגדה היוונית על העיר טרויה, להבדיל). אך התנ"ך מתאר מצב אבסורדי שבו הנערים למעשה מבצעים קרב ראווה חסר טעם, או התאבדות קבוצתית, של שנים עשר איש מכל צד, במקביל לשנים עשר השבטים. בשום מקום במקרא לא נאמר על מלחמה שהיא קשה, מלבד פה - "ותהי המלחמה קשה מאד ביום ההוא". הביקורת של אבנר מובנת כעת, אם יואב היה נמנע מראש מלהכנס לעימות ישיר עם אבנר, כל זה לא היה קורה.
דוד לא נזכר כלל בסיפור זה. אולי לעומת צורת הפתרון הכוחנית של יואב, דוד תמיד השתדל להמנע ממאבק ישיר מול בית שאול ולמנוע מלחמת אחים. להרחבה בנושא סיפור גבעון מצורף מאמר קצר של הרב אמנון בזק בנושא.
נקודות לדיון-
אחד האירועים החשובים בהיסטוריה היהודית הינו רצח גדליה. כמתואר בספר מלכים[7] גדליה מתמנה לנציב מטעם הבבלים בארץ יהודה לאחר החורבן. הוא אוסף את אנשיו לעיר מצפה, המזוהה כאמור עם אתר הקבר, ומנהל מכאן את הממלכה עד רציחתו. את התחנה על גדליה ניתן לערוך ברחבה בכניסה לאתר, או בתחילת האתר הארכיאולוגי, סמוך למקום ממנו ניתן לראות את הרחוב בו נתגלו ממצאים מימי בית ראשון. הרצח המתואר בפסוק בודד בספר מלכים מפורט בשלושה פרקים, מ'-מ"ג, בספר ירמיהו.
ירמיהו נאסר בתקופה שלפני החורבן ע"י צדקיהו שאינו חפץ לשמוע את נבואותיו. לאחר החורבן משחרר נבוזראדן שר צבא בבל את ירמיהו ואומר לו:
"...הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ. אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל, בֹּא, וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ. וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל ... אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ"
הבבלים מגלים את האליטה האיכותית של העם לבבל, ומשאירים בארץ את האיכרים הפשוטים והעניים ששרדו את המלחמה. בעתיד הקהילה הבבלית תתמקם בנוחות בבל ותהפוך לקהילה עשירה ומשגשגת. אבל ירמיהו בוחר להצטרף אל שארית העם שנותרה בארץ ולהנהיג אותה.
"וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ"
גדליה מעודד את העם להתקבץ סביבו ולארגן מחדש את החיים בארץ. הוא מקבל עליו את שלטון הבבלים, ומעודד את העם להתעסק בחיי היום יום ולהמשיך את חייהם בארץ. לאט לאט מצטרפים אל גדליה יהודים מכל רחבי האזור,
"וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד:"
ממש ניתן לשמוע במילים של המספר את התקווה לגאולה שלרגע מתממשת, "ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מיצרים". אחרי החורבן נפתח לעם ישראל שער לשוב ולחיות בארץ, ולסיים את הגלות זמן לא רב לאחר שהחלה. כמה זמן יושב גדליה במצפה? לא מספר לנו הכתוב. וודאי שיותר מהחודשיים המפרידים בין ט' באב לג' תשרי. כנראה לקח כמה שנים עד שהשמועה מתפשטת בעולם ויהודים מתחילים לחזור. אך מאמצים אלו נגדעים ע"י מזימותיו של ישמעאל בן נתניה. ישמעאל הוא אחד מ"שרי החיילים" המפקדים המקומיים שנשבעו אמונים לגדליה עם היבחרו. חרושת שמועות עוברת במחוז הקטן על כך שישמעאל מתכנן מרד בגדליה. התנ"ך לא מספר לנו מאומה על תוכניותיו האמיתיות של ישמעאל. אנו למדים על כך רק מפי השמועות[8], וסירובו העיקש של גדליה להאמין להם. התחושה היא שקשה לגדליה טוב הלב להאמין כי מישהו ינסה להחריב את הבניין הלאומי החדש עוד בחיתוליו.
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה:[9]
שוב חוזר הביטוי "יחדיו". בלי לספר לנו מאומה, מתאר התנ"ך את בואו של ישמעאל לאכול לחם עם גדליה. ישמעאל קם מהשולחן, והורג את מארחו. עד הרגע האחרון המספר שומר אותו בערפל, לא מאפשר לנו להאמין כי באמת אח מתכנן להרוג את אחיו. הרמז היחיד על מניעיו של ישמעאל לפעולה הוא הזכרת שמו המלא ותוארו, "מזרע המלוכה". ישמעאל לא מסכים לקבל מרות של שלטון זר, ומתנגד ל"מלך בובה" מטעם הבבלים. על כן הוא רוצח את הנמצאים בארמון ולוקח בשבי חלק מהעם. כשיוחנן בן קרח, שר הצבא של גדליה יוצא לקראתו ומנסה להלחם בו, כבר מאוחר מידי. הממלכה הצעירה חרבה. מומלץ לעבור על פרקים מ"ב-מ"ג בהם העם מסרב לשמוע לקולו של ירמיהו ולהשאר בכל זאת בארץ, ומחליט לרדת מצרימה, ובכך עם ישראל הופך את חורבנו לעובדה מוגמרת, במו ידיו.
נקודות לדיון-
ברחבת הכניסה, פונים שמאלה, בין הקרוואנים ישנה ירידה לאתר הארכיאולוגי. משם ניתן לראות תחילתו של רחוב. בין הבתים הבנויים על סלע האם נמצאו ידיות קנקנים מהמאה ה6 לפנה"ס וחרפושיות מצריות המתוארכות לשושלת המצרית ה26, סוף תקופת בית ראשון.
הבתים חפורים בתוך הסלע בחלקם מתחת לשפת הרחוב, על מנת לשפר את יציבות המבנה ואת המיזוג שלו. יש לתת דגש על פריטים מחיי היומיום שניתן להתחבר אליהם, שוקת, כלים, מקווה למרחץ וכדומה. בפינה הצמודה לשביל יש חפירה עמוקה של מגדל מימי החשמונאים. זה המקום להזכיר את קרב אמאוס של מתתיהו החשמונאי. המצביא היווני גורגיאס נקרא להתמודד עם המרד והקים את מחנהו לא רחוק מאמאוס, עיר גדולה הממוקמת באזור לטרון של היום. ע"פ המסופר בספר מקבים, יהודה כונס את צבאו לשלושה ימי צום ותפילה במצפה. גורגיאס שומע על מקום בכינוס ויוצא במסע לילי עם טובי חייליו אל עבר מחנהו של יהודה. יהודה שומע על המסע מאנשי הכפרים ובתגובה עוזב את מחנהו אל עבר אמאוס, לא לפני שהוא דואג להשאיר מדורות דולקות במחנה על מנת ליצור את הרושם שהוא מאויש. גורם ההפתעה שיחק לטובת המורדים ועם שחר הם תוקפים את המחנה ומחסלים את החיילים הפשוטים שנשארו בו. גורגיאס מגלה את התרמית ונאלץ לחזור במהירות למחנה, שם מחכים לו חיילי יהודה שמכים בצבא העייף ומפזרים אותו לכל עבר.
בהמשך ההליכה בגן הארכיאולוגי ניתן להבחין במבנה עם מגן דוד חקוק על הכניסה. הנטיה של רוב הקבוצות היא להניח כי מדובר בבית כנסת. זה המקום להבהיר כי מגן דוד הוא איננו סמל יהודי במקורו, ובמקרה הזה מדובר דווקא בכניסה למסגד. בקבוצות מסוימות. ניתן לנצל את ההזדמנות לדיבור על העובדה כי למרות ההבדלים והפערים בין שלושת הדתות במקום, ישנו מכנה משותף ולא מעט השפעה הדדית, כמו שניתן לראות בסיפור של זיהוי המקום כקבר שמואל.
התופעה של שימור מקום קדוש תוך התאמה לרוח הדת השלטת נפוצה בירושלים. כנסיית הקבר בנויה על מקדש רומאי לאלה אפרודיטה. המסורת היהודית נהגה לציין את הר הזיתים במשך שנים כמקום אבל על חורבן המקדש. זאת מאחר וע"פ האמור בספר יחזקאל השכינה עברה מהר הבית להר הזיתים לפני החורבן, ומשם עלתה לשמיים. הנוצרים אימצו את הסיפור ושינו את פרטיו, ומעתה ישו הצלוב קם מקברו בירושלים ועולה להר הזיתם ומשם לשמיים, ועל כן בנויה במקום כנסיית העליה, והמסורת היהודית זנחה את האתר. גם כאן בנבי סמואל יש מקום לשער כי בתקופות קדומות האתר שימש לפולחן פאגני כלשהו[10], העיר מצפה שימשה גם היא כמקום כינוס ותפילה בתקופת התנ"ך ובית חשמונאי, והמסורת הנוצרית הקדומה בנתה כנסייה המוקדשת לשמואל הנביא במקום. גילגול האתר מיד ליד, במעבר בין הנוצרים למוסלמים וחזרה העניק את זיהוי קבר שמואל למקום וגרם למסורת היהודית לאמץ עקרון זה. אין זה מוריד מערכו של האתר או מהממשות של קדושתו, להפך. דבר זה מעיד על ערך פנימי כלשהו, שבני כל הדתות מזהים.
המבנה הקטן עם המגדל הוא מבנה מוסלמי שנבנה בתקופה מאוחרת יותר על בסיס ההיכל הצלבני שהיה במקום. ניתן לראות את הקשת הארוכה הצלבנית שהיוותה אולם קטן ליד המצודה.
בהמשך הסיבוב ניתן לראות תעלה חפורה עם סלעי ענק בתוכה. החפיר שימש למטרה כפולה, הוצאת האבנים מתוך התעלה על מנת לבנות את המצודה, ויצירת חפיר שיקיף אותה. מן הצד השני של האתר ישנה רחבה ענקית שמגביהה את המצודה, וגם שם ניתן לראות מתחת לכניסה למבנה שלושה אבנים שלא הספיקו לחצוב החוצה.
קל מאד לדלג על תקופה זו, ולהתמקד בהקשר היהודי של האתר. למרות שבקבוצות מסוימות ומשיקולי זמן הדבר יכול להיות הגיוני, חשוב להכיר ולהזכיר את ההקשר הרחב של המקום, במיוחד לאור העובדה שעד היום מאמינים נוצרים עולים לרגל לאתר ומקדשים אותו. עצם העובדה כי במשך מאות שנים הלוחמים הצרפתים נשאו את שם האתר בסיסמת הקרב שלהם בכל מקום שהם, יכולה ללמד אותנו על חשיבות המקום בתודעה הנוצרית.
מאז עליית האסלם במזה"ת במאה השמינית עליית נוצרים לארץ הקודש נמשכה כסדרה. בראשית המאה האחת עשרה האמפריה הסלג'וקית כובשת את האמפריה הביזנטית הקטנה שנותרה בקונסטנטינופול ומגלה את הקיסר מכיסאו. סכסוכים בשנת 1092 הסולטאן מת באופן פתאומי והאמפריה נותרת מסוסכסת בתוך עצמה.
מסע הצלב הראשון מתחיל בנאום שנשא האפיפיור אורבן השני ב-1095 בעיר קְלֵמוֹ. לא ידוע בדיוק מה אמר בנאומו שכן ישנן גרסאות רבות לנאום. עם זאת ידוע כי הנאום השפיע על אנשים רבים. ניתן גם לזקק מתוכו שתי אמירות עיקריות:
זוג מוטיבים עיקריים אלו בנאום חוללו תוך זמן קצר תנועת המונים. ההמונים הראשונים יוצאים במרץ 1096 למסע צלב לשחרור ארץ הקודש שמעולם לא הגיעה אליה. הם נעצרים בקונסטנטינופול משקיסר הבזינטים מגלה שמדובר באספסוף איכרים הוא מנסה להפטר מהם בכל דרך אפשרית, כולל הפקרתם לידי המוסלמים.
בשנת 1099 יוצא מסע צלב רשמי, המכונה מסע הצלב הראשון. שילוב של קואליציה צרפתית, איטלקית, דוכסי ארצות השפלה (Netherlands - הולנד) ופרובנס. מסע הצלב הזה כובש את ארץ הקודש ופותח תקופה בת פחות ממאה שנה של נוכחות נוצרית בירושלים. בשנת 1187 הצלבנים מגורשים חזרה מהארץ, וניסיון החזרה שלהם לארץ כעבור חמישים שנה במסע צלב שלישי גם הוא נהדף לאחר עשרות בודדות של שנים. למרות משך הזמן הקצר בו אורכת תקופה זאת הצלבנים מותירים בארץ נוכחות רחבה. הם מביאים עימם את מסורת הבניה האירופית, כמו גם צמחים, תבלינים והרגלים אירופאים. מן העבר השני הם נפגשים בתרבות המזרח תיכונית ומשתלבים בה.
חשוב לזכור את קדושת ירושלים לנצרות בהקשר זה. המסע כולו מכוון לירושלים, והממלכה הצלבנית בארץ נקראת "ממלכת ירושלים", גם כשירושלים כבר איננה בשליטתה. הצלבנים כובשים את נבי סמואל בדרכם לירושלים, ובראותם את הנוף של ירושלים וצריחיה מגדליה נשקף לראשונה מפסגת ההר הם מכנים אותו "Mons Gaudi", הר השמחה בלטינית. כאמור לעיל, הצרפתים מאמצים את הביטוי "Montjoie[11]" כקריאת הקרב הצרפתית במשך ימי הביניים[12].
תהליך זה יכול להיות מומחש בצורה ברורה והומוריסטית מעט בתעלה זו. כולנו מכירים את תעלות המים המקיפות את הטירות באירופה. ניתן לספר לשומעים כי בהגיעם לארץ החלו הצלבנים לחפור את התעלה, אבל גילו להפתעתם כי "ישראל מתייבשת", ממחסור במים ותנינים התעלה נותרה ריקה, אך האבנים שימשו לבנייה.
במשך שנים המוסלמים שולטים במקום, ומסביב למסגד מתפתחת תעשייה רחבה של כלי חרס, את התנורים הרבים ניתן עוד לראות מפוזרים באתר. המקום נשאר תחת שלטון העות'מאנים עד נובמבר 1917. הגנרל אלנבי מתקדם לארץ ישראל ממצרים ומגיע לפאתי העיר ירושלים. שוב מכתיבה הטופוגרפיה את ההיסטוריה והצבא הבריטי נערך לכיבוש נבי סמואל בדרך לירושלים. נבי סמואל חולשת על הדרך משכם לירושלים שמהווה ציר אספקה חשוב וחיוני לצבא התורכי בהגנה על העיר.
באמצע נובמבר הבריגדה הבריטית ה75 נערכת לכיבוש אל בירה, השוכנת כיום בפאתי רמאללה ממערב. התנועה שלהם צפון מזרחה נחסמת באש תורכית עזה מכיוון נבי סמואל. ב17 לנובמבר מוכרזת ההתקפה הבריטית על נבי סמואל. ב21 לחודש הבריטים פונים לכיבוש הכפר בידו ממערב ונעצרים ע"י הכוחות בתורכים בהר. רק קרב שריון קשה מצליח לכבוש את נבי סמואל באותו הלילה באבדות מרובות. מספר התקפות נגד נהדפות, אך חיילים עות'מאנים מגיעים לשערי המסגד בליל ה24, עד הדיפתם חזרה. ממפה צבאית שנערכה ב28 לחודש ניתן לראות כי נבי סמואל עדיין נמצא בחזית ונדרש מאמץ כביר להחזיקו.
פחות משלושה שבועות לאחר כיבוש המסגד, ב9 לדצמבר, נכנסים הבריטים לירושלים, וקו החזית נודד צפונה. המסגד נהרס במהלך הקברות ומשוקם ע"י נדיב מוסלמי לאחר מכן.
מלחמת העצמאות
101
ששת הימים
[1] כנראה תרגום מצרפתית: l'Saint Samuel de Shilo
[2] מומלץ לעיין בדף השיחה של הערך "נבי סמואל" בויקיפדיה, שם ישנו וויכוח ארוך על גובה האתר ע"י גורמים שונים. אנו נתנו את המסקנה שנקבעה שם על פי מדידות של חברת מקורות.
[3] שמואל ב', י"ב ט"ז.
[4] יהושוע י', י"ב.
[5] דה"א ט', לה–לט
[6] דה"א כ"א, כט
[7] מלכים כ"ה, כ"ב-כ"ד
[8] פסוקים 13-16
[9] פרק מ"א 1
[10] עיין מאמרו של יואל אליצור, מקור המסורת על 'נבי-סמואל', קתדרה 31, אפריל 1984
[11] מבוטא מוׂנְז'וּוַאה
[12] "לחמו היטב!" אמר טרופין "לדוכסינו הצדק!"/ ומחדש הזעקה "מונז'וואה" רועמת מתוך: "שירת רולנד", תרגום לאנגלית ג'ון הואגן, עמ' 42
אנחנו רוצים להיות קשובים לבקשות שלכם.
מזמינים אתכם לספר לנו על מקומות ותכנים ירושלמים נוספים אותם תרצו לחקור ולהכיר.
