רחוב יפו, שבימינו חוצה את מרכזה של העיר הסואנת, הוא רחוב בעל היסטוריה רבת שנים. ראשיתו כדרך עפר שיצאה מירושלים העתיקה מערבה, לעיר הנמל יפו. עם תהליך היציאה מהחומות, במחצית השנייה של המאה ה-19, הפך רחוב יפו בהדרגה לרחוב עירוני שמהווה את מרכז העסקים הראשי של העיר שמחוץ לחומות.
הרחוב החוצה את העיר ממזרח למערב, מתחיל בשער יפו שבחומת העיר העתיקה, ממשיך דרך מרכז העיר ומסתיים בצומת היציאה מירושלים.
לכל אורכו של הרחוב מצויים בתי עסק, חנויות, בתי קפה ומקטע של הרחוב באורך כקילומטר וחצי, בין כיכר צה"ל לכיכר הדוידקה, מהווה את המדרחוב הארוך בארץ.
על הרחוב החשוב המשקף תהליכים שעברה ועוברת העיר ירושלים כתב האדריכל והחוקר דוד קרויאנקר: ”במשך כ-150 שנה מהווה עקומת העליות והמורדות בתולדות רחוב יפו בבואה נאמנה של תהליכי שגשוג והידרדרות, בירושלים בכלל ובמרכז העיר בפרט".
אנו נסייר לאורך המקטע הראשון (המזרחי) של הרחוב שמימינו ומשמאלו נמצאים כמה אתרים ומבנים חשובים ומרכזיים בסיפורה של העיר.
מפגש הרחובות יפו, שלמה המלך ושבטי ישראל
1. כיכר צה"ל
כיכר צה"ל, היא כיכר מרכזית הממוקמת בצמוד לחומת העיר העתיקה ובסמיכות לשער יפו ולשער החדש. בתקופת המנדט נקרא הצומת כיכר אלנבי על שמו של הפילדמרשל אדמונד אלנבי, המצביא הבריטי ששחרר את ירושלים מידי הטורקים. הכיכר כונתה גם כיכר הדואר, על שם בית הדואר המרכזי שפעל לידה ואליו נגיע בהמשך.
עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה הסמוכה, משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, ועבדאללה א-תל, מפקד הכוח הירדני. על גבי מפה שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. כעבור חודשים אחדים הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב שחצה שכונות, רחובות בתים. בשטחי ההפקר שבין שני הקווים – הישראלי והירדני – הונחו מוקשים.
הכיכר עמדה ברוחב הקו, בשטח ההפקר בין שתי המדינות כשהגבול בין ישראל לבין ירדן עבר צמוד אליה. רחוב יפו נחתך בנקודה זו בחומות בטון גבוהות ושטח ההפקר היה כולו הפקר, מעין ג'ונגל של שרידי מבנים, ביוב זורם, צמחיית מעזבה.
אחד האירועים המפורסמים לאותה תקופה בו לרגע קט נפרץ הגבול בהסכמה, אירע מטרים אחדים מאיתנו:
בוקר אחד בשנת 1956 חולה מבית החולים סנט לואי הנמצא מול פינת החומה, ועמד אז על הגבול, נשענה על אדן החלון והפילה בטעות את שיניה התותבות היישר אל שטח ההפקר. לאחר שהושגה בתיווך האו"ם הסכמה של ירדן, ירדו נציגים של הצדדים לחפש את השיניים התותבות בין גדרות התיל והמוקשים. השיניים ניצלו והושבו לבעליהן. אחת הנזירות מסנט לואי אף הונצחה במצלמתו של הצלם דוד רובינגר כשהיא מחזיקה את השיניים.
לאחר איחוד שני חלקי העיר ירושלים במלחמת ששת הימים הוסב שמה של הכיכר לכיכר צה"ל, החומות הוסרו , והכיכר חזרה בתוך זמן קצר להיות אחד הצמתים הסואנים בעיר. בשנת 2004 נפתחה לתנועה המנהרה לתנועה המוטורית שמתחת לכיכר. במפלס העליון של הכיכר מתנהלת כיום תנועת הולכי הרגל בדרכם אל ומן העיר העתיקה. בצידה נבנתה רחבה עם אמפיתיאטרון קטן ובצמוד לה עוברת הרכבת הקלה.
בניין העירייה הישן, כיכר ספרא 10
2. בניין עיריית ירושלים המנדטורית
בשנים בהן ירושלים גדלה וצמחה יצאה גם עיריית ירושלים מהחומות. לעירייה היה שטח ולבנק ברקליס היה הממון. כך יאחדו העירייה ובנק ברקליס כוחות ויקימו כאן את מבנה העירייה. אבן הפינה לבניין הונחה ב-1930. הבניין המרשים תוכנן בידי קליפורד הולידי, מהאדריכלים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט. הבניין בעל החזית מעוגלת, ממערב לכיכר צה"ל, חולק לשני אגפים: באגף שפונה לעיר העתיקה ישב הסניף הירושלמי של בנק ברקליס. באגף הפנימי-האחורי התמקמה העירייה.
הבניין נבנה בסגנון הבינלאומי בשילוב מוטיבים בסגנון האר-דקו: הסורגים בחזית הפונה לכיכר צה"ל הם בצורת השמש העולה האופיינית לסגנון. בנוסף ניתן לראות מצד שמאל עיטורי זיג זג. בחזית המבנה ניתן לראות שתי אותיות B שלובות זו בזו – אלו הן ראשי התיבות של שם הבנק "Barclays Bank".
הבניין הוסיף לשמש את העירייה גם לאחר קום המדינה. בימי העיר החצויה (1967 1948) נמצא בניין העירייה צמוד לקו הגבול בין ישראל לירדן, ובמרחק עשרות מטרים מעמדות הלגיון הירדני על חומת העיר העתיקה. בקומה השנייה שכן משרדו של ראש העיר טדי קולק, שסירב להתפנות על אף שישב על קו הגבול. בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הוחלט להעתיק את לשכת ראש העיר, משרדי הנהלת עיריית ירושלים ואולם מועצת העירייה מכאן אל בניין העירייה החדש בכיכר ספרא. הבניין ההיסטורי שוקם ושופץ, ושוכנה בו מחלקת התרבות של העירייה.
על החזית המעוגלת ניתן לראות עד עצם היום הזה פגיעות כדורים מימי מלחמת השחרור.
נאגף את בניין העירייה הישן, דרך רחוב יפו, נפנה ימינה וניכנס לגן דניאל
3. גן דניאל: הגן העירוני הוותיק ביותר בירושלים, נחנך בשנת 1892. על במה מיוחדת, שהוצבה תחת סככת עץ וליד בריכת נוי קטנה, ניגנה תזמורת הצבא העות'מאני פעמיים בשבוע, להנאת העוברים והשבים.
וכך מתאר הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ:
שטח הגן היה רחב יותר מהשטח היום. היו בו שיחי פרחים שונים ופרחיו הבודדים נמכרו על ידי החוכר היווני לאותן המשפחות האירופאיות שביקשו לקשט את בתיהן בפרחים. כך שימש הגן מעין "חנות פרחים" הראשונה בירושלים.
תושבי ירושלים התייחסו בכבוד לגן הציבורי הזה שאליו נהגו לסור, בעיקר בימי חג ומועד כשהם מלובשים בגדי חג. לבית הקפה בן שתי הקומות אשר שכן בפינת הגן, נהגו לסור בסתר "החופשיים", דהיינו אלה שלא הקפידו במצוות, וביחוד במוצאי שבת לאחר שנפשם ערגה "לשתות סיגריה" יחד עם ספל קפה, שרק בעלי בתי הקפה היווניים והערבים ידעו להכין כמוהו. בסמוך לבית הקפה עמדה סוכת נצרים קטנה עגולה שבה ניגנה התזמורת הצבאית יומיים בשבוע… תזמורת זו לא נגנה את יצירות מוצרט או בטהובן, אלא את המרשים הצבאיים התורכים שאנו כה אהבנו לשמוע.
בשנת 1930 ייסדו הבריטים את בניין העירייה ממזרח לגן, וכך הצטמצם שטחו והוא עוצב מחדש כגן ייצוגי. לאחר קום המדינה נקרא הגן על שם דניאל אוסטר (1963-1893), מי שהיה בתקופת המנדט סגנו היהודי של ראש העירייה הערבי ואחר כך ראש העירייה, וגם לאחר קום המדינה שימש כראש העירייה, עד 1950. אוסטר היה גם חבר מועצת העם ומחותמי מגילת העצמאות.
המתחם עמוס במיצגים:
בחלק הסמוך למבנה העירייה הישן, ניתן לראות תצוגת "תמונות באבן" המציגות תמונות של אירועים היסטוריים הקשורים במקום.
בצמוד לגן מצפון נמצאות כריות המישוש – יציקות בטון הנראות כמו כריות ישיבה.
בקצה הגן על יד כיכר ספרא נמצא מיצג אמת המים – ''בורג ארכימדס'' פסל סביבתי הממחיש טכנולוגיית שאיבת מים קדומה ומתקשר להיסטוריה העתיקה של הובלת מים לעיר העתיקה בימי קדם.
גן דניאל מתחבר בקצהו לכיכר ספרא – היום, אחת הכיכרות הגדולות בירושלים המהווה חלק מהקומפלקס של העירייה החדשה ומשמש גם כמקום לקיום אירועים וטקסים.
כיכר ספרא 13
4. בית החולים אביחיל
בשנת 1859 רכשו הרוסים שטחי קרקע נרחבים מצפון-מערב לעיר העתיקה, ובשנים הבאות הקימו קרייה גדולה של מבני ציבור, ובהם כנסייה, אכסניות לצליינים, קונסוליה ועוד. הקריה הוקפה חומה, ונקראה נוֹבוֹ ירוסָלימה (ירושלים החדשה ברוסית). עד ימינו מכונה המרחב ההיסטורי הזה "מגרש הרוסים". אחד המוסדות שבנו הרוסים היה בית חולים, שנבנה בשנת 1863 לרווחת הצליינים הרוסים ושכן במבנה שלפנינו. חזית המבנה עוצבה בסגנון הבארוק הרוסי, ובמרכזו נבנה מסדרון רחב עם חדרים משני צידיו. בראש חזית הבניין חקוק הסמל האֶליפְּטי של "החברה הארץ-ישראלית הרוסית-אורתודוקסית הקיסרית". סמל זה מוקף בכיתוב ברוסית של הפסוק "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" (ישעיה ס"ב, א'). במרכז הסמל משולבות האותיות הקיריליות X (כי) וְ-P (רוּ), המציינות את המילה כריסטוס (משיח-ישו). האותיות היווניות A (אלפא) וְ-ω (אומגה) מציינות אף הן את ישו. בתקופת המנדט הופקע מגרש הרוסים מידיהם של הרוסים ובבניין פעל בית חולים צבאי בריטי. לאחר קום המדינה הפך מגרש הרוסים לרכוש מדינת ישראל, ובבניין פעל בית חולים של צה"ל שנקרא "אביחיל".
במשך שנות קיומו של "אביחיל" שימש אחד מחדרי הבניין כחדר המתים של העיר, אליו הובאו גופות לפני קבורה.
בשנת 1993 נבנתה כיכר ספרא של קריית עיריית ירושלים. בניין בית החולים ההיסטורי שולב בכיכר. עם הקמת קריית העירייה, ושיפוץ הבניין, התנגדו עובדי העירייה לעבוד במבנה בטענה שהמבנה רדוף רוחות רפאים ומקולל. לא ברור איך ומה בדיוק אירע, אך אנשים התחילו לספר על שורת אירועים על-טבעיים שפקדו את המקום – דלתות נטרקות פתאום, מגירות נפתחות ונסגרות, משב אוויר בחלונות, שריקות צורמניות ועוד תיאורים מבהילים. העובדים אישרו כי מקובל ידוע העיד שנשמות המתים מסתובבות בחופשיות, על אף שרב חשוב אחר טען כי אין מקום לחשש. כך קיבל הבניין תדמית מסתורית ונכנס לפנתיאון המבנים המקוללים של ירושלים.
הבניין משמש כיום מחלקות של עיריית ירושלים.
רחוב יפו 21
5. בניין בנק לאומי
בשנת 1903 נוסד ביפו בנק אנגלו־פלשתינה (The Anglo Palestine Co.) (אפ"ק), וכעבור כשנה נפתח הסניף השני בירושלים, ברחבת שער יפו. היה זה המוסד הפיננסי החשוב והמרכזי של היישוב היהודי בארץ, מייסודה של ההסתדרות הציונית העולמית, והוא מימן גאולת אדמות, פיתוח יישובים עירוניים וחקלאיים ועוד. המבנה שלפנינו נבנה בשנים 1939-1937, והיה לסניף המרכזי של בנק אפ"ק בירושלים. הוא תוכנן בידי אריך מנדלסון, אדריכל יהודי-גרמני בעל שם עולמי, ועוצב בסגנון הבינלאומי שהיה מקובל ונפוץ בארץ ישראל המנדטורית.
לצד הכניסה שני תרנים המתנשאים לכל גובה הבניין ונותנים לבניין אופי ייצוגי. בחזית הדרומית והצרה של הבניין חלונות עגולים כמו באונייה, המכניסים אור לחדר המדרגות הממוקם שם. על דלתות הכניסה יש ריקוע נחושת של אריות שנעשה בזמנו על ידי אמני "בצלאל" מאיר גור אריה וזאב רבן. האריות מסמלים את עוצמת הבנק ומשתלבים עם דמויות נוספות של אריות הפזורות במבנים לכל אורך הרחוב .
לימים הוסב שמו של בנק אנגלו־פלשתינה לבנק לאומי ישראל, וכך הוא מוכר עד עצם היום הזה.
רחוב יפו 23
6. בניין הדואר המרכזי
בשנת 1938 נחנך בית הדואר המרכזי של ירושלים בטקס רב רושם, בנוכחות הנציב העליון הבריטי הרולד מק-מייקל. המבנה השלטוני מול קריית השלטון הבריטי במגרש הרוסים שהצטרף אל מבנים אחרים (עיריית ירושלים, בנק ברקליס, בנק אפ"ק) מדגיש את מרכזיותו של רחוב יפו בתקופה זו. מה שמיוחד במבנה, הוא שמדובר במבנה מתקופת המנדט שממשיך ומשמש באותו ייעוד עד ימינו אנו – הדואר המרכזי.
גם המבנה הזה נבנה בסגנון הבינלאומי הפופולרי לתקופה, אך הוסיפו לו אלמנטים ירושלמים: ניתן לראות בחזית 7 קשתות בסגנון מזרחי, שתיים לכניסה וחמש חלונות. כן, הנדבכים בבסיס המבנה שובצו באבני בזלת שחורות שנחצבו ברמת הגולן. בחזית הדרומית ניתן לראות לסירוגין פס אבנים לבן – פס שחור- פס לבן – פס שחור, סגנון זה מתכתב עם ה"אבלק" המאפיין את סגנון הבנייה הממלוכי וניתן למצוא כמותו ברחבי העיר העתיקה.
בין הפריטים ההיסטוריים הרבים בבניין ניתן לראות שעון בחלון המרכזי כיאה לבניין ציבורי ממשלתי וכן שני חלונות לממכר בולי דואר מימי המנדט ("תוֵי דואר") לצד הכניסה הראשית. הכיתוב באנגלית, בערבית ובעברית סודר על פי סדר הלשונות הרשמי של שלטון המנדט.
הכניסה למבנה מובילה אל אולם הדואר המרכזי, בו היה הסניף הראשי של הדואר בירושלים בתקופת המנדט. שתי הקומות העליונות שימשו את משרדי הנהלת הדואר. בבניין גם פעלה מרכזיית הטלפונים האוטומטית הראשונה של העיר ירושלים (שקישרה בין משתמשי טלפון ויצרה ביניהם חיבור כך שיוכלו לשוחח).
בשנת 1972 נוסף לאולם המרכזי בתוך המבנה ציור של הצייר אברהם אופק. אורך הציור 27 מטרים והוא מתאר את החלוצים שעלו ארצה בשנות ה-20 ואת התפתחותה של הארץ וירושלים. ניתן להיכנס פנימה בשעות הפתיחה ולחזות בציור הקיר המרשים.
רחוב יפו 25
7. בניין ג'נרלי
במלאת 100 שנה להקמת חברת הביטוח האיטלקית הגדולה אסיקוּרָציוני ג'נרלי (Assicurazioni Generali) ששמה פירושו בעברית ביטוח כללי, הם מחליטים להקים מבנה מרשים בירושלים. כך, בשנת 1932, חנכה כאן חברת הביטוח את הסניף הירושלמי שלה. את תכנון הבניין היא הפקידה בידי האדריכל האיטלקי מרצ'לו פיאצ'נטיני, שהגיש תוכנית המשלבת מרכיבים קלאסיים עם "הסגנון הבינלאומי". בראש הבניין ובחזיתו הפונה לרחוב יפו ניצב פסל האריה המכונף, סמלה המרכזי של חברת הביטוח האיטלקית שאינו אלא סמלו של מרקוס הקדוש האוונגליסט, הפטרון הנוצרי של העיר ונציה – עיר מוצאה של חברה זו. רגלו האחת של האריה דורכת על ספר פתוח עם כתובת לטינית, ועל הבמה שעליה הוא עומד חקוקות הספרות הרומיות MDCCCXXXI, המציינות את שנת ייסוד חברת הביטוח – 1831. מיקומו הדומיננטי של הפסל המשקיף על המרחב, והעובדה שהוא מזכיר את האריה של סמל העיר ירושלים, הפכו אותו לאחד מסמליה של ירושלים החדשה בתודעה העממית.
בקומה הראשונה הפונה לרחוב שכנו בתי קפה וחנויות. בקומה האמצעית משרדי חברת הביטוח ולמעלה משרדים נוספים שהושכרו. בין השאר פעלו בבניין חנות הנעליים "פריימן את ביין" וחנות O.B.G (אפנת בגדי גברים) שסיפקה אז בעיקר מדים עבור הצבא הבריטי, ואחרי קום המדינה המשיכה ומכרה בעיקר חליפות. כן שכן במקום משרדו של עו"ד דב יוסף, לימים שר הצנע.
בשנת 1947 הפכו הבריטים את כל האזור ל"אזור בטחון", שכונה בפי העם "בוינגרד" וגודר היטב. כל המתחם הולאם ונסגר, מה שגרם לכמאתיים בתי עסק ירושלמים להישאר בלי קורת גג ופרנסה. אז עברה גם חנות פריימן את ביין, יחד עם עוד חנויות לבניין העמודים אליו נגיע בהמשך, שם היא נמצאת עד היום.
מצידו הדרומי של הבניין נמשך רחוב שלומציון המלכה, שבתקופת המנדט נקרא הנסיכה מרי.
רחוב יפו פינת רחוב שניאור חשין
8. בניין אכסניית ניקולאי
בשנת 1860 נבנה ביוזמתה ומימונה של משפחת הצאר הרוסי מתחם מגרש הרוסים שנועד לאכלס ולשרת את המוני הצליינים הפרובוסלבים שהגיעו לארץ. עושי דברו של הצאר, החברה הארץ ישראלית הפרובוסלבית הקיסרית הקימו במקום אכסניה לגברים, אכסניה לנשים, אכסניה לכמרים ונזרים, בית חולים וכנסייה. בשנת 1903, שנים אחרי שמגרש הרוסים כבר עמד על תילו, מפני ששאר הבניינים במגרש הרוסים לא יכלו להכיל את כמות הצליינים הגדולה מרוסיה, הוחלט להקים אכסניה נוספת. המבנה שלפנינו הכיל כ-1200 מקומות לינה ונקרא על שמו של הצאר דאז (שהיה גם הצאר האחרון), הצאר ניקולאי.
לאחר המהפכה הבולשביקית והקומוניסטית המקום איבד מחשיבותו. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים הולאם מגרש הרוסים והמבנים השונים שינו ייעודם והפכו למבני שלטון. אכסניית ניקולאי הפכה למטה הארצי של הבולשת הבריטית בארץ (CID) שהמאבק במחתרות היהודיות הלוחמות היה אחד המטרות העיקריות שלה.
ב-23 במרץ 1944 תקפו לוחמי אצ"ל את בניין הבולשת במהלך פעולה מתואמת בה הותקפו מבנים נוספים בתל אביב וחיפה. חומרי הנפץ פוזרו בבניין, המטענים הופעלו והלוחמים נסוגו מהמקום. לאחר מספר דקות נשמעה התפוצצות חזקה, נזק כבד נגרם לבניין, בעיקר לקומה השנייה.
כשנה אחר כך, בנובמבר 1945, שוב יצאו כוחות לפוצץ את משרדי הבולשת בירושלים ויפו. על אף סידורי הביטחון המיוחדים במקום, החדירו לוחמי אצ"ל ולח"י חומרי נפץ והבניין קרס תחתיו.
לאחר התקפה זו על בניין הבולשת והתקפות נוספות, גידרו הבריטים את האזור והפכו אותו לסגור ומבוצר: אזור ביטחון בריטי בלב ירושלים, שגידר וביצר את משרדי הממשלה הבריטית בירושלים. המתחם כלל את בניין הג'נרלי, בנק אפ"ק, הדואר המרכזי, בניין הבולשת ועוד.
המתחם נקרא בלעג בפי תושבי ירושלים בשם "מצודת בווין" או "בווינגרד", על שם שר החוץ ארנסט בווין הבריטי שהוביל קו אנטי ציוני במדיניות החוץ שלו, ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד, שעמדה בגבורה בקרבות מלחמת העולם השנייה.
היום הבניין משמש את המשטרה וחלקו הצמוד לו מהווה בניין משרדים.
רחוב יפו 29-31
9. בתי פיינגולד
שלמה פיינגולד נולד בשנת 1865 למשפחה יהודית שומרת מצוות, למד בישיבת וולוז'ין אך לימים התקרב לכת נוצרית מסיונריות בריטית ("בני ישראל הבריטים"- המאמינה שהשבטים הבריטים הקדמונים, קבוצות אירופיות קדומות אחרות, ובתי מלוכה אירופים היו צאצאים ישירים של עשרת השבטים האבודים וחלקם גם של שבט יהודה). פיינגולד נודע בשל כך ברבים כ''מומר'' או כ"משומד".
הוא נישא לצעירה נוצרייה ויתומה בשם אליזבת שאומצה על ידי אשת החברה העשירה מרגרט אליס פלמר. שלושתם עלו לארץ ובירושלים הפך פיינגולד לסוחר עשיר, יזם, עיתונאי ומוציא לאור. יהודי ירושלים התייחסו אליו בחשדנות.
וכך כתב עליו ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום":
הוא היה בעל קומה ובעל גוף... אף על פי שהעיד על עצמו שמאמין באמונת השיתוף לא היה מאמין שיש אדם מישראל שמאמין כך. ואם בא אצלו יהודי להשתמד היה שואל אותו מה ראית להמיר דתך. אם אמר לו עני הוא ואין לו במה להתפרנס נותן לו שכר ומוסיף לו הוצאות הדרך שיסע ללונדון וישתמד שנית ויקבל שכר כפול. ואם אמר לו מתוך הכרה רוצה להמיר את דתו גוער בו בנזיפה ואומר לו צא וספר לגויים, אני איני מאמינך. כך היה מספר לנו, כדי להתחבב עלינו, ולגויים היה מספר אחרת כדי להתחבב עליהם. משנתייאש למצוא חן בעיני אלוקים ביקש למצוא חן בעיני אדם. אבל כל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. ישראל מחמת שהתכחש בעמו ובאלהיו, והנוצרים מחמת שלא היו מאמינים לו אמונתו.
בשנת 1898 בנה פיינגולד את המבנה שלפנינו, בסמיכות לשכונת נחלת שבעה על שטח שרכש מהפטריאכיה הארמנית. הבית היה בן 3 קומות, בעל 3 אגפים כשבכל קומה היו 13 חדרים כמניין שבטי ישראל. המבנה כולו הקיף חצר פנימית ובה גן ורדים. הבית שימש למגורים ומסחר והפך למרכז מסחרי מקומי.
הבית שימש למגורים לחנויות ולעסקים קטנים, והיה למרכז כלכלי משגשג. בין העסקים שפעלו במבנה היו העיתונים "דואר היום" של איתמר בן אב"י ו"האמת" של פיינגולד עצמו, הסטודיו לצילום של אחד מחלוצי הצילום בארץ יעקב בן דב, בית החרושת המפורסם לממתקים של "חביליו" ועוד.
בקומתו השנייה של הבית פעל החל משנת 1912 הסינימטוגרף הוא הראינוע (סרט ללא קול) מהראשונים בארץ ישראל שנפתח כאן. ישנם תיאורים על כך שמפעיל הראינוע היה מביא סרטים עם כ-30 מערכות. על מנת לחייב את הקהל לשוב, לשלם ולצפות, היה מפסיק להקרין את הסרט בחלק הכי מותח לאחר מספר מערכות בודדות ומודיע על ''המשך בשבוע הבא'', דבר שעורר תגובות נזעמות בקהל המתוח שמצא את עצמו חוזר בהמוניו לחלק ב.
החל משנות ה-90 שינתה החצר היפה את פניה ומאוכלסת היום על ידי בתי קפה, מסעדות ופאבים.
רחוב יפו 33
10. בית יואל – שכונת נחלת שבעה
בשנת 1869 נוסדה השכונה היהודית השלישית מחוץ לחומות העיר העתיקה (לאחר שכונות משכנות שאננים ומחנה ישראל).
השכונה נוסדה ביוזמה של 7 צעירים ירושלמים אשכנזים, בני משפחות ותיקות ביישוב הישן ששאפו לקיים את מצוות ישוב הארץ והרחבת גבולות ירושלים ועל שמם קיבלה השכונה את שמה. זו הייתה השכונה הראשונה שאדמותיה נרכשו בכסף פרטי מקומי, ולא באמצעים פילנטרופיים או ציבוריים. בין הבולטים שבמתיישבים הראשונים היו יוסף ריבלין, שנודע גם כ"אבי השכונות" על שום מסירותו להקמת השכונות החדשות בירושלים, ויואל משה סלומון, שנודע גם כאחד ממייסדי פתח תקווה.
השכונה נבנתה על אם הדרך הראשית מירושלים ליפו ובסמיכות למגרש הרוסים. האדמות נרכשו, הבתים נבנו אך שבעת המייסדים היססו – השטחים מחוץ לחומות נשלטו על ידי שודדים ובעלי זרוע, ומגורים בהם נחשבו למעשה התאבדות. המתנדב הראשון לגור תוך סיכון עצמי היה יוסף ריבלין בכבודו ובעצמו שהתנה עם חבריו תנאי שיבואו בכל בוקר לבדוק אם הוא חי.
וכך כותב ש"י עגנון בספרו תמול שלשום:
התחילה ירושלים לבקש עצה. נתן המקום בלבם לצאת אל מחוץ לחומה, לקנות קרקעות ולבנות בתים... שכל הדרכים שמחוץ לחומה היו בחזקת סכנה, שלא היה שם שום ישוב חוץ ממגרש הרוסים, וכשנועלים בלילה את שערי העיר כל שנמצא מחוץ לחומה דמו הפקר. אלו שגופם חביב עליהם יותר מבנין ירושלים נשתיירו במקומם, אלו שבניין ירושלים חביב עליהם יותר מגופם, יצאו אל מחוץ לחומה וקראו לשכונתם נחלת שבעה, על שם שהיו שבעה... שבעה בתים אלו אין להם לא הידור ולא זיו פנים אבל מעלה יתירה יש להם שהרחיבו גבול ירושלים וזכו לחזק את היישוב, שאנשי ירושלים לא היו למודים לצאת משער העיר ולחוץ, חוץ מבחולו של פסח, שנוהגים לסובב את חומת העיר, משנבנתה נחלת שבעה התחילו יוצאים אף בשאר הימים כדי לשאול בשלום אחיהם אנשי נחלת שבעה.
בתקופת המנדט, נחלת שבעה הפכה לשכונת עוני ירודה. בשנות ה-60 אושרה תוכנית להריסת השכונה לצורך חידוש פני העיר והקמת מבני ציבור ומשרדים. בתים היסטוריים נהרסו וביניהם ביתו של אחד משבעת המייסדים: יואל משה סלומון. על הריסות ביתו הוקם בניין משרדים גבוה ואפרורי שקיבל באופן די אירוני את השם "בית יואל". למזלה של השכונה, המשך התוכנית לא יצא אל הפועל ובהמשך בעקבות לחץ ציבורי ומודעות לשימור אתרים היסטוריים, יצאה אל הפועל תוכנית לשימור ושיקום נחלת שבעה: חזיתות הבתים נוקו וחודשו, רחובות סלומון וריבלין התוחמים את השכונה רוצפו והפכו למדרחוב, וכך בשנת 1989 בתום עבודות שימור ממושכות קיבלה השכונה את אופייה העכשווי כמרכז מסחר ובילויים ירושלמי.
אנו ממליצים לשוטט פנימה בסמטאות נחלת שבעה הקסומות. ברחובות סלומון וריבלין וגם ברחובות הפנימיים תמצאו בתי קפה, גלריות, פאבים, ציורי קיר מרשימים ושלטי הסבר.
מפגש הרחובות יפו ובן יהודה. רחבת הכניסה למדרחוב
10. כיכר ציון
אנו נמצאים במרכז העיר, בקודקוד האזור המכונה ''המשולש''. הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן-יהודה תוחמים את האזור ויוצרים צורת משולש. בתקופת המנדט, החליטו הבריטים להעתיק באופן רשמי את מרכז העסקים של העיר מערבה. השטח כאן נקנה מהיוונים אורתודוקסיים ומומחים בריטים עמלו על תכנונו של ''משולש'' רחובות גדול שיהווה מוקד משיכה לעסקים וקונים. בשנת 1923 נסלל הכביש הראשון ב"משולש" באלכסון מרחוב יפו ליד נחלת שבעה לכיוון ''טליטא קומי'' ומה שיהיה בהמשך רחוב המלך ג'ורג' (המשביר הישן). עם סיום סלילת הרחוב בשנת 1922, נפטר מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה וכך הוחלט להנציח את שמו ברחוב שיהפוך לאחד הצירים החשובים במרכז ירושלים. כך נוצר רחוב ובהמשך מדרחוב "בן יהודה". סביבותיו התמלאו בחנויות, בתי קפה, משרדים ודירות מגורים.
כיכר ציון היושבת על הקודקוד של המשולש היא כנראה הכיכר המפורסמת והמרכזית בעיר. השם "כיכר ציון" דבק בכיכר בזכות "קולנוע ציון" הפופולרי שפעל כאן עוד משנת 1912. בתחילת דרכו היה למעשה ראינוע, כלומר הצופים ראו סרט אילם ללא קול. את הסרט ליוותה בדרך כלל תזמורת קטנה או פסנתר. לימים נפרד הראינוע מהסרט האילם והתחיל להשמיע סרטים מדברים.
וכך מתאר יעקב יהושע בספרו ''ירושלים תמול שלשום'' את מרכזיות הקולנוע עבור תושבי ירושלים:
בלכתנו לראות סרט, ביחוד במוצאי שבתות, נהגנו להיפגש בכניסה לאולם לפני תחילת ההצגה, עם מחצית מתושבי ירושלים. כולנו ידענו בימות השבוע מי ומי ביקר בראינוע במוצאי שבת. זה היה המפגש השבועי של בני ירושלים. ראינוע ציון היה מועדון משפחתי. את בעל הראינוע מר ישראל גוט, בעל הקומה הקטנה השתקן והצנוע פגשנו בכל ערב יחד עם רעיתו, והם קיבלו את פניהם של תושבי ירושלים בסבר פנים יפות. נדמה היה כאילו תושבי ירושלים לא באו כדי לראות סרט אלא כדי להיפגש עם מכרים וידידים.
הקולנוע עבר גלגולים רבים, עד שנהרס בשנת 1972. את מקומו בשנות ה-70 תפס בניין בנק הפועלים ובימינו מלון הרברט סמואל.
בין החנויות בחזית הקולנוע היה בית הקפה של האחים קפולסקי, שלימים התפתח לרשת בתי הקפה קפולסקי. בניין חשוב נוסף הבולט ממערב לכיכר ציון הוא בניין סנסור, בניין עסקים שנבנה בידי כאמל סנסור, תעשיין ערבי-נוצרי מבית לחם, בו שכן בעבר בית הקפה ''אירופה'' שהיה מוסד חברתי חשוב.
בכיכר מתקיימות לעיתים הפגנות. בין הידועות שהתקיימו כאן היו הפגנת הענק נגד הסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה; הפגנות הפנתרים השחורים נגד הקיפוח החברתי והעדתי; הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב ועוד.
מאז ועד היום עברו תמורות רבות על הכיכר וסביבותיה, אך היא המשיכה לשמור על מהותה בלב מרקם חיי המסחר והחברה בירושלים. עם החלת פעילות הרכבת הקלה ברחוב יפו בשנת 2011 הוסרו לחצי התנועה מכיכר ציון, והורחקו ממנה מפגעי העשן והרעש.
רחוב יפו 44
12. מלון רון
זהו סיפורו של בית מלון אחד חשוב שמחזיק בתוכו יחד עם המרפסת שבחזיתו פרקים בתולדות הציבוריות הישראלית.
אפרים קוקיאשוילי עלה לארץ מגיאורגיה, התיישב ברובע היהודי ושינה את שם משפחתו לקוקיא. משפחת קוקיא רכשה קרקעות, עסקה בנדל"ן והייתה לאחת המשפחות העשירות והידועות בירושלים. בשנות ה-20 האחים עזרא ופנחס קוקיא מקימים את המבנה שלפנינו שתוכנן כבית דירות ובו שכן גם בית הקפה המפורסם ''קפה וינה''. בשנת 1926 שכר אדם בשם טודורוס ורשבסקי, שאביו היה המוכתר האשכנזי של ירושלים, את בית הדירות ממשפחת קוקיא והופך אותו לבית מלון בשם "מלון תל אביב של ט. ורשבסקי". בשנת 1958 הופך המלון למלון ''רון''- מעל השלט של המועצה לשימור אתרים עדיין ניתן להבחין בשלט ישן דהוי עם שם המלון בעבר.
המבנה מורכב משתי קומות ומעל החלונות ניתן לראות מגיני דוד. בחזית המבנה מרפסת הנישאת על ידי תומכות בצורת פסלי שני אריות ומעוטרת בגפנים וזיתים.
המרפסת הפכה לימים למשמעותית מאוד בציבוריות הישראלית. במהלך מלחמת העצמאות, עמד על המרפסת מנחם בגין והכריז על פירוק האצ"ל והשתלבות לוחמיו לצה"ל.
בשנות ה-50 נערכת אחת ההפגנות הידועות בירושלים בנושא השילומים מגרמניה. כאן בכיכר ממול, מנחם בגין שהתנגד מכול וכול לקבלת כספי השילומים נשא את נאום חייו ואמר "שם על האוניה אמרתי לא, כאן אני אגיד כן" והוביל שיירה אל הכנסת הישנה והסמוכה (בית פרומין, רחוב קינג ג'ורג'). ישיבת הכנסת נעצרה ואבנים נזרקו על החלונות ופצעו אנשים.
ב-5 באוקטובר 1995 נערכה בכיכר הפגנת הימין המפורסמת נגד הסכמי אוסלו.
רחוב יפו 46
13. התחנה המרכזית
במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצם תהליך היציאה מהחומות, שהתבטא בבנייתן של שכונות יהודיות חדשות, בעיקר משני צידיו של רחוב יפו, ובהמרתו של רחוב יפו מכביש בין-עירוני לרחוב עירוני. בהתאם לכך התפתחו גם צורכי התחבורה הציבורית. התחנה המרכזית הראשונה של ירושלים הוקמה בתחילה – בשלהי התקופה העות'מאנית – ברחבה החיצונית לשער יפו. עם מעבר המשקל האורבני מהעיר העתיקה אל העיר החדשה שממערב לה, נדדה גם התחנה המרכזית מערבה לכאן. בשנת 1932 משפחת קוקיא שבבעלותה היו אדמות רבות באזור מרכז העיר, הקימה יחד עם חברת "מהיר" – הקואופרטיב הראשון שפעל כאן – את התחנה שכללה מגרש גדול מאחורי שורת הבניינים לאורך רחוב יפו (כיום מגרש חנייה עירוני), אולם המתנה, רציף אחד בלבד, חדר נהגים וקופה למכירת כרטיסים. מכאן יצאו אוטובוסים לתל אביב ובאר שבע בלבד.
לימים פעלה כאן חברת ''המקשר'' וכמובן חברת ''אגד''. התחנה המרכזית המשיכה למלא כאן את ייעודה גם לאחר קום המדינה, עד שנת 1959. לאחר מכן המשיכה לנדוד מערבה לאורך רחוב יפו, בתחילה ליד מחנה יהודה ולבסוף לאזור הכניסה לעיר בימינו.
אחרי כמה שנות גלות במגרש ריק סמוך לשערי צדק הישן נבנתה התחנה החדשה האחרונה בסמוך לכניסה/יציאה לעיר.
צומת הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ושטראוס
14. צומת ה"איקסים"
צומת הרחובות הראשי של מרכז העיר החדשה. ראשיתו ההיסטורית של הצומת עם סלילתו של רחוב המלך ג'ורג' על ידי הבריטים במלאת 7 שנים לכיבוש העיר על ידם. הרחוב נחנך ע"י הנציב העליון הרברט סמואל, סר רונלד סטורס וראש עיריית ירושלים נששיבי. השלט המקורי המנציח את חנוכת הרחוב, ב-9 בדצמבר 1924, קבוע עד ימינו בקיר הבניין בפינתו הדרום-מערבית של הצומת. מיד אחרי עזיבת הבריטים את ירושלים, מחליטים באצ"ל כי לא ראוי שרחוב ראשי בלב ירושלים ייקרא על שם המלך ג'ורג' שבימיו אושרו הספרים הלבנים. הם משנים את שם הרחוב ל"רחוב המלך דוד". בהמשך יחזירו את השם ג'ורג' לרחוב – אבל הפעם לא על שם ג'ורג' השישי שבימיו פורסמו הספרים הלבנים אלא על שם ג'ורג' החמישי שבימיו ניתנה הצהרת בלפור.
כאן עמד הרמזור הראשון בירושלים. ה-Xים הם מעברי החציה בצורה אלכסונית שבוטלו עם סלילת פסי תוואי הרכבת הקלה. כיום , המקום היחיד בו ניתן למצוא צומת איקסים נוסף עם מעברי חציה אלכסוניים הוא בכיכר השבת הסמוכה, בואכה שכונת מאה שערים.
עד החלת פעילות הרכבת הקלה בשנת 2011 היה הצומת מן הסואנים והצפופים בירושלים. עד אז חצו את הצומת שני מעברי חצייה צולבים שיצרו צורה של X, והם שהקנו לו את הכינוי "צומת האיקסים".
אחד האירועים הקשים והטרגיים שאירעו כאן, היה הפיגוע מהקטלניים שידעה האינתיפאדה השנייה, באוגוסט 2001 במסעדת סבארו (שעמדה במקום בו שוכן היום מאפה נאמן).
מעל המקום בו עמד בעבר הכלבו הירושלמי הנודע "מעין שטוב" ניתן לראות ציור קיר, מהגדולים והראשונים שעיטר את העיר.
בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ביקר רענן דינור, אז מנהל אגף התרבות בעיריית ירושלים, בעיר לִיוֹן שבצרפת. הוא התפעם מעשרות ציורי הקיר המעטרים מבנים רבים ברחבי העיר והחליט להביא את הרעיון לירושלים. העירייה איתרה קירות חשופים ומתאימים וכך נחנכו להם מספר ציורי קיר המפוזרים ברחבי העיר. הציורים נעשו על ידי קבוצת אמנים בשם ''עיר היצירה''Cité De Création-. כך גם הציור שלפנינו העוסק ב"תחבורה בירושלים", על שלל כליה והתפתחותה במהלך השנים. הוא צויר לפני שעברה פה רכבת קלה, כשהדבר עוד היה בגדר חלום. ניתן לראות דילג'נסים, גמלים, חד אופן, אוטובוס קו ''המקשר'', משוריין, אקורדיון וכמובן, את הרכבת הקלה. בפינה הימנית והעליונה, ניתן לראות את ציור הקיר עצמו!
רחוב יפו 86
15. בית החולים העירוני
בית החולים, שנקרא בפי כל 'מוסתשפא אל בלדיה' (בית החולים בערבית) נחנך בשלהי התקופה העותמאנית (1891) במטרה לשרת את כלל האוכלוסייה הירושלמית ללא הבדל דת וללא תשלום.
זהו בניין אבן מסיבי בן שתי קומות ומרתף, עשוי בצורת ח', שחזיתו פונה לרחוב יפו. בין שני אגפיו נמצאת חצר פנימית צרה ומאחוריה חצר גדולה. בעבר היו בחצר שני בורות מים, שנסתמו בהמשך. המבנה כולו מוקף חומה ובה שער כניסה מפואר. בראש חזית הבניין, מעל השער הראשי ישנה טבלת שיש ובה חקוק סמל האימפריה העות'מאנית הכולל את חתימת הסולטאן (טוגרה) בתוך שמש ומתחתיו כתר ושני דגלים. בצד הימני של הסמל חקוקים רובה ותותח (סמלי הכוח), ובצד השמאלי - מאזני צדק (סמל המשפט). משני צידי הסמל, חקוקות שנת תחילת ההקמה של בית החולים ושנת חנוכתו: 1306 ו-1308 ללוח ההיג'רי (לוח השנה המוסלמי).
מעל בית השער הייתה בעבר מרפסת אליה הובילו שני גרמי מדרגות מעוגלים. מרפסת זו מונצחת בתצלומים שונים של מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית כאחד מאתרי התצפית על תהלוכת הקיסר הגרמני וילהלם השני בביקורו בארץ בשנת 1898.
ברטה ספפורד, בת המושבה האמריקאית בירושלים, מתארת בספרה "ירושלים שלנו" אירוע טראגי שאירע כאן. בירושלים התגוררה משפחה ערבית נוצרית ולה בן יחיד שעמד להינשא. הוריו החלו לבנות עבור הזוג הצעיר את הבית הזה. ביום החתונה נפטר במפתיע החתן. אם החתן שנטרפה עליה דעתה החליטה שלא לוותר על טקס החתונה. החתן המת הושב על כסא בבגדיו החגיגיים והכלה הובאה למקום בשמלת הכלולות. בסיימה לרקוד לפני הזוג קרעה האם את בגדיה חטפה את ההינומה מעל פני הכלה והתעלפה. הבית עמד נטוש במשך שנים שכן נפוצה שמועה ששדים ורוחות מתגוררים בו והוא קיבל את הכינוי ''בית החתן המת''.
לאחר כעשור, הושלם המבנה ונוסד במקום בית החולים העירוני שהיה המוסד הציבורי הראשון והיחיד שהקימו העות'מאנים לשירות תושבי ירושלים והסביבה.
בתקופת המנדט התמקם במבנה המשרד הראשי של מחלקת הבריאות המנדטורית.
עם קום המדינה השתכנה במקום לשכת הבריאות המחוזית של מחוז ירושלים, הפועלת למתן שירותים לציבור: "טיפת חלב", מרכז מידע, חיסונים ועוד.
אנחנו רוצים להיות קשובים לבקשות שלכם.
מזמינים אתכם לספר לנו על מקומות ותכנים ירושלמים נוספים אותם תרצו לחקור ולהכיר.